רשימות שיעורים על ברכות כ״א

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ברכות, תשע"ב

« רשימות שיעורים על ברכות כ׳ ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על ברכות כ״ב ×¢×´×‘ »

1 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהִתְפַּלֵּל פּוֹסֵק — וַאֲפִילּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, בְּעַן מִינֵּיהּ: הָנֵי בְּנֵי בֵי רַב דְּטָעוּ וּמַדְכְּרִי דְּחוֹל בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיִּגְמְרוּ? וַאֲמַר לַן: גּוֹמְרִין כׇּל אוֹתָהּ בְּרָכָה?!

2 יומא פתח ↗

וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָא הַשֵּׁם! עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי. אָנָא הַשֵּׁם! כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר וְגוֹ׳״. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד, מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״.

3 יומא פתח ↗

וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ.

3 מגילה פתח ↗

רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים הָיְתָה, וְתַנְיָא: ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ״. ״עָלֶיהָ״ אִי אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה בְּאַרְצְכֶם, אֲבָל אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה עַל אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים בִּלְבָד.

4 משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים פתח ↗

כָּל הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהֵם שׁוֹמְעִים אֶת הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כָּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֵד שֶׁנֶּאֱמַר דברים לב ג "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹּדֶל לֵאלֹהֵינוּ". וּבִשְׁלֹשֶׁת הַוִּדּוּיִּים הָיָה מִתְכַּוֵּן לִגְמֹר אֶת הַשֵּׁם כְּנֶגֶד הַמְבָרְכִין וְאוֹמֵר לָהֶן תִּטְהָרוּ. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְוִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים וּלְוִדּוּי הַפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים:

5 משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

וּמַקְדִּים לִפְנֵיהֶם זֶה שֶׁדִּשֵּׁן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְנוֹטֵל הַטֶּנִי שֶׁבּוֹ דִּשׁוּן הַמִּזְבֵּחַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְיוֹצֵא. וְזֶה שֶׁבְּיָדוֹ הַמַּחְתָּה צוֹבֵר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וּמְרַדְּדָן בְּשׁוּלֵי הַמַּחְתָּה וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְיוֹצֵא. וְזֶה שֶׁבְּיָדוֹ הַכַּף נוֹטֵל אֶת הַבָּזָךְ מִתּוֹךְ הַכַּף וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ וְרוֹאֶה אִם נִתְפַּזֵּר מִן הַקְּטֹרֶת מְעַט בְּכַף אוֹהֲבוֹ אוֹ קְרוֹבוֹ נוֹתֵן לוֹ לְתוֹךְ חָפְנָיו זֶה שֶׁנִּתְפַּזֵּר עִם הַקְּטֹרֶת שֶׁבַּבָּזָךְ וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְיוֹצֵא:

6 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ מֻתָּר לְהִשְׁתַּחֲווֹת עַל הָאֲבָנִים שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כו א "בְּאַרְצְכֶם", בְּאַרְצְכֶם אִי אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים עַל הָאֲבָנִים אֲבָל אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים עַל הָאֲבָנִים הַמְפֻצָּלוֹת בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִפְּנֵי זֶה נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַצִּיעַ מַחְצְלָאוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הָרְצוּפוֹת בַּאֲבָנִים אוֹ מִינֵי קַשׁ וְתֶבֶן לְהַבְדִּיל בֵּין פְּנֵיהֶם וּבֵין הָאֲבָנִים. וְאִם לֹא מָצָא דָּבָר מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הָאֶבֶן הוֹלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר וּמִשְׁתַּחֲוֶה אוֹ שׁוֹחֶה עַל צִדּוֹ וּמַטֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַדְבִּיק פָּנָיו בָּאֶבֶן:

7 תוספות על ברכות פתח ↗

ורבנן אמרי אהבת עולם וכו' - הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם:

8 ברכות פתח ↗

וַהֲרֵי תְּפִלָּה, דְּדָבָר שֶׁהַצִּבּוּר עֲסוּקִין בּוֹ, וּתְנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי — לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. טַעְמָא דְּאַתְחֵיל, הָא לָא אַתְחֵיל — לֹא יַתְחִיל! שָׁאנֵי תְּפִלָּה דְּלֵית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. וַהֲרֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחֲרָיו דְּלֵית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּתְנַן עַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו! אֶלָּא: קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, וּתְפִלָּה דְּרַבָּנַן. אָמַר רַב יְהוּדָה: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחֲרֶיהָ מִן הַתּוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״. מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַתּוֹרָה לְפָנֶיהָ מִן הַתּוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמַדְנוּ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְאַחֲרֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִקַּל וָחוֹמֶר, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְפָנֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִקַּל וָחוֹמֶר. בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְאַחֲרֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה מָזוֹן שֶׁאֵין טָעוּן לְפָנָיו, טָעוּן לְאַחֲרָיו, תּוֹרָה שֶׁטְּעוּנָה לְפָנֶיהָ, אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה לְאַחֲרֶיהָ. וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְפָנֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה תּוֹרָה שֶׁאֵין טְעוּנָה לְאַחֲרֶיהָ, טְעוּנָה לְפָנֶיהָ, מָזוֹן שֶׁהוּא טָעוּן לְאַחֲרָיו, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָעוּן לְפָנָיו. אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְמָזוֹן שֶׁכֵּן נֶהֱנֶה. וּמָה לְתוֹרָה שֶׁכֵּן חַיֵּי עוֹלָם. וְעוֹד, תְּנַן עַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. תְּיוּבְתָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה: סָפֵק קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע, סָפֵק לֹא קָרָא — אֵינוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵא. סָפֵק אָמַר ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, סָפֵק לֹא אָמַר — חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת וְיַצִּיב״. מַאי טַעְמָא? — קְרִיאַת שְׁמַע דְּרַבָּנַן. ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, דְּאוֹרָיְיתָא. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. תְּנַן: בַּעַל קֶרִי מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ דְּאוֹרָיְיתָא — לִבְרוֹךְ לְאַחֲרֶיהָ! מַאי טַעְמָא מְבָרֵךְ, אִי מִשּׁוּם יְצִיאַת מִצְרַיִם — הָא אַדְכַּר לֵיהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וְנֵימָא הָא וְלָא לִבְעֵי הָא! קְרִיאַת שְׁמַע עֲדִיפָא, דְּאִית בַּהּ תַּרְתֵּי. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: סָפֵק קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע סָפֵק לֹא קָרָא — חוֹזֵר וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. סָפֵק הִתְפַּלֵּל סָפֵק לֹא הִתְפַּלֵּל — אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהִתְפַּלֵּל פּוֹסֵק — וַאֲפִילּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, בְּעַן מִינֵּיהּ: הָנֵי בְּנֵי בֵי רַב דְּטָעוּ וּמַדְכְּרִי דְּחוֹל בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיִּגְמְרוּ? וַאֲמַר לַן: גּוֹמְרִין כׇּל אוֹתָהּ בְּרָכָה?! הָכִי הַשְׁתָּא! הָתָם גַּבְרָא בַּר חִיּוּבָא הוּא, וְרַבָּנַן הוּא דְּלָא אַטְרְחוּהוּ מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת, אֲבָל הָכָא — הָא צַלִּי לֵיהּ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִתְפַּלֵּל וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, הָנֵי מִילֵּי יָחִיד וְיָחִיד

9 משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ עַל כָּל מַאֲכָל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל שֶׁהוּא מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה. וְכֵן אִם הֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ אַחַר כָּל מַה שֶּׁיֹּאכַל וְכָל מַה שֶּׁיִּשְׁתֶּה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת. וּמַטְעֶמֶת אֵינָהּ צְרִיכָה בְּרָכָה לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ עַד רְבִיעִית:

10 ברכות פתח ↗

11 תוספות על ברכות פתח ↗

שכבר נפטר באהבה רבה - עד הלכך נימרינהו לכולהו. בירושלמי יש הא דאמרי' שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד. והשיב ר"י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמר' שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד. ועוד אפי' לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום. וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וא"ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה. וי"ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א"נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה. והיה אומר ר"ת כשאדם עומד ממטתו בלילה בשחרית ללמוד שא"צ לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת ולא נהירא. והצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה פ"א דפאה ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו' שהיא ברייתא מס' שבת קכז. מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר. אבל א"צ כמו שכתבתי כבר:

12 ברכות פתח ↗

14 כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע פתח ↗

ספק קרא ק״ש וכו'. בפרק מי שמתו ברכות כ״א. אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק״ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ״ט ק״ש דרבנן ורבי אלעזר אמר ספק קרא ק״ש ספק לא קרא חוזר וקורא. וכתבו הרי״ף והרא״ש ולית הלכתא כשמואל דאמר ק״ש דרבנן דקי״ל ק״ש דאורייתא: ונ"ל דנפקא ליה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני ק"ש מקראי ומשמע דראיות גמורות נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכתב הרא"ש ז"ל דמדאמר שמואל אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן פסק בשאלתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן א"צ לחזור וז"ש רבינו שאם נסתפק לו אם בירך אינו חוזר ומברך. ומ"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה כ"כ ה"ר יונה שם שכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו והביא ראיה לדבר: ובתשובת הרשב"א סימן ש"כ כתב שעדיין קשה על דברי רבינו שהוא ז"ל כתב מפורש שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע"פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל וכן השיב לחכמי לוני"ל. ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה אלא אם יגרום לו סבה כענין קריאת מקדש שאינו מברך אלא ברכה אחת א"נ משום עסק תורה כדרבי שהיה מעביר ידיו על עיניו ומקבל מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחלה בברכותיה וכמו שאמרו במאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר ר' אלעזר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא אע"פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא וטעמא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא כעיקר תקנתו, וכמדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז"ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק ראשון ואולי מהסכמה זו כתב הרב כן אפילו בברכות עכ"ל: קרא וטעה וכו'. משנה פ"ב דברכות דף ט"ו. וכתב ה"ר מנוח כלומר אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתים ואין צריך לומר אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל"כ הו"ל קורא למפרע: נעלם ממנו וכו'. שם י"ו תני תנא קמיה דר"י טעה בין פרק לפרק יחזור לפ"א באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א"ל ר"י ל"ש אלא שלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואזיל. ומפרש רבינו בין פרק לפרק היינו שיודע שהתחיל לקרות שמע ומוצא עצמו במקום הפסק א' ואינו יודע מה השלים ומה צריך להתחיל חוזר למקום הפסק ראשון וכיון שמפסיקים בין שמע לואהבת חוזר לואהבת. ודייק רבינו לכתוב פרשה לרמוז על פי' פרק שעניינו הפסק. וכתבו המפרשים ז"ל דהא דאמרינן טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק היינו דוקא שאינו יודע באיזה מקום טעה וגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל אם ברי לו שקרא פסוק ראשון או שנים ואח"כ דילג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא במקום שטעה או שדילג בלבד. וכתב הרא"ש ז"ל דהכי תניא בתוספתא:

15 מנחת חינוך פתח ↗

לספר וכו' וכו'. מצוה זו עיין ר"מ פ"ז מהחו"מ ומביא מפסוק זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ומנין שבליל ט"ו שנאמר והגדת לבנך בעבור זה וכו' ובאמת שני הפסוקים משלימים דין המצוה דאי מפסוק זכור ה"א כמו דכל יום מזכירין י"מ בפ"ע ואינו מודיע לבנו ה"נ בליל ט"ו ואי מפסוק והגדת ה"א דוקא אם יש לו בן או אחר עמו לספר אבל אם הוא ביחידי אינו מצוה ע"כ הביא הפסוק דזכור דגם בפ"ע מצוה להזכיר והרהמ"ח כלל כל הדינים בפסוק זה והגדת לחוד ואין נ"מ כ"כ לא ראיתי להאריך בזה. והנה לכאורה צ"ע על הר"מ דמונה המצוה לספר בליל ט"ו מאי מעליותא דליל זה מכל הלילות הא מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה ע' ברכות י"ב מזכירין יציאת מצרים בלילות אף דלכאורה חכמים פליגי מכל מקום רה"פ והר"מ מכללם פ"א מהק"ש ה"ג פסקו כב"ז דמצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ע"ש וי"מ ביום ובלילה הוא מדאוריית' ע' ברכות כ"א ס' אמר אמת ויציב חוזר וקורא די"מ דאוריית' אף למאן דסובר קריאת שמע דרבנן אם כן מאי נתוסף בליל ט"ו ועיין פרי חדש הק"ש האריך בענינים אלו וגם א"ל דתמיד די בהרהור דכתיב תזכור עיין במגלה וכאן דכתיב והגדת צריך הגדה בפה ז"א עשו"ת שאג"א ה' יציאת מצרים האריך לברר שאיי"ח בהרהור ולומר דבכל יום די בהזכרת יציאת מצרים לחוד בלא סיפור וכאן צריך סיפור הנסים ונפלאות שעשה עמנו השי"ת כנראה מהר"מ והרהמ"ח כאן ומס' פסחים ע"ש דאפשר דגם בליל פסח יוצא בהזכרה לחוד ועיין פרי חדש סי' תע"ג דבהזכרת יציאת מצרים בקידוש יצא וער"נ שכ' דכל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יי"ח היינו מן המובחר כראוי וראי' מסוכה אבל יצא י"ח מן התורה ולפמ"ש אפ"ל דתמיד המצוה להזכיר בפ"ע ולא להגיד לבנו וכאן המצוה לספר לבנו אבל אם אין עמו אחר המצוה להזכיר בעצמו שוה לשאר הלילות אך כיון דעיקר מצוה המחודשת לספר לאחר אם כן למה הביא הר"מ פסוק זה דזכור תפ"ל דחייב כמו בכל הלילות מפסוק למען תזכור כמו שדרשו בש"ס מפסוק זה ומביאו הוא בעצמו בה' קריאת שמע כמ"ש ע"ש ואפ"ל דזכירות יציאת מצרים בלילות כיון דלא דרשינן אלא מריבויא דכל אם כן ל"ה אלא מדרשא חל שבועה עליו אם נשבע שלא יזכור או שיזכור אבל בליל ט"ו הוא עשה מפורשת במנין תרי"ג אם כן אין חל שבועה אלא בכולל ובשאר לילות כיון דהוי מריבויא דכל הוי כמו ח"ש וחל שבועה עיין ר"מ פ"ה מה' שבועו' ותוס' סוגיא דכולל והובא כ"פ בח"ז אך באמת לפ"ז זכירת יציאת מצרים ביום הוי עשה. ול"מ לר"מ והרהמ"ח ומוני המצות שימנו למ"ע זכירת יציאת מצרים בשום פעם ע' הק"ש כלל יציאת מצרים במצות עשה דק"ש רק ליל ט"ו מנאו למצוה בפ"ע וצ"ע למה כיון דילפינן מקרא למה לא נמנה למצוה ככל המצות ומצאתי בפרי מגדים בפתיחה הכוללת הק"ש כ' ככל מ"ש וגם בצל"ח ברכות הקש' זה למה לא מנו מוני המצות זכירת יציאת מצרים בכל יום למ"ע בפ"ע וכ' דנפק' מפסוק למען תזכור ולא נא' בלשון ציוי זכור אלא קאי אדלעיל לאכול פסח ומצה שעי"ז תזכור אף דממילא שמעינן דמצוה לזכור מכל מקום אין נמנה למצוה בפ"ע ע"ש.

16 רש"י על ברכות פתח ↗

דאית בה תרתי – יציאת מצרים ומלכות שמים:

17 שיטה מקובצת על ברכות פתח ↗

ההוא בדברי תורה כתיב - פירוש שלא אמרה תורה מקריאת שמע דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זו הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן. ומאי דמוכחי כולהו תנאי לעיל מהאי קרא חיוב קריאת שמע קסבר שמואל דאסמכתא בעלמא הוא:

18 שיטה מקובצת על ברכות פתח ↗

מידי הוא טעמא אלא משום יציאת מצרים הא מדכר לה בקריאת שמע - פירוש בפרשת ויאמר:

25 ברכות פתח ↗

29 ברכות פתח ↗

30 ברכות פתח ↗

31 ברכות פתח ↗

32 שבת פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַזְכִּיר רֹאשׁ חוֹדֶשׁ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בַּחֲנוּכָּה דְּרַבָּנַן לָא צְרִיךְ, רֹאשׁ חוֹדֶשׁ דְּאוֹרָיְיתָא — צְרִיךְ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּלָא אֲסִיר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה — לָא מַדְכְּרִינַן. רַב אָמַר: מַזְכִּיר, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אֵינוֹ מַזְכִּיר. אָמַר רַב זְרִיקָא: נְקוֹט דְּרַב בִּידָךְ, דְקָאֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא כְּווֹתֵיהּ. דְּתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קׇרְבַּן מוּסַף, כְּגוֹן רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד — עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְאוֹרָע בָּעֲבוֹדָה. וְאִם לֹא אָמַר — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין בָּהֶן קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס, וְיֵשׁ בָּהֶן הַזְכָּרָה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. יָמִים שֶׁאֵין בָּהֶן קׇרְבַּן מוּסַף, כְּגוֹן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וְתַעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת.

32 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

מִי שֶׁטָּעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת לֹא יָצָא. וְאִם נִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה גּוֹמֵר בְּרָכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַרְבִית אוֹ בְּשַׁחֲרִית אוֹ בְּמִנְחָה. אֲבָל בְּמוּסָף פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְכֵן אִם הִשְׁלִים תְּפִלָּה שֶׁל חֹל עַל דַּעַת שֶׁהוּא מוּסָף חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל מוּסָף. אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב וְאֶחָד רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

36 תוספות על ברכות פתח ↗

איבעיא להו טעה ולא התפלל תפלת מנחה כו' - לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת:

37 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִתְפַּלֵּל וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל.

39 ברכות פתח ↗

40 ברכות פתח ↗

43 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם הִתְפַּלֵּל אִם לֹא הִתְפַּלֵּל אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוֹ עַל דַּעַת שֶׁהִיא נְדָבָה. שֶׁאִם רָצָה יָחִיד לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם תְּפִלַּת נְדָבָה יִתְפַּלֵּל. מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל פּוֹסֵק וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה תְּפִלַּת עַרְבִית אֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ מִתְּחִלָּה אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה:

46 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

תְּפִלּוֹת אֵלּוּ אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. אִם רָצָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכָל אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶׁיּוֹסִיף כְּמוֹ מַקְרִיב נְדָבוֹת. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּחַדֵּשׁ דָּבָר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכוֹת. וְאִם חִדֵּשׁ אֲפִלּוּ בִּבְרָכָה אַחַת דַּיּוֹ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁהִיא נְדָבָה וְלֹא חוֹבָה. וְשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת לְעוֹלָם אֵין מוֹסִיפִין בָּהֶן וְלֹא פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מְשַׁנִּין בָּהֶן דָּבָר:

47 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

אֵין הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מְבִיאִין קָרְבַּן נְדָבָה. וְלֹא יִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ יָחִיד מוּסָף שְׁתַּיִם אַחַת חוֹבַת הַיּוֹם וְאַחַת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין קָרְבַּן מוּסָף. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאָסוּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת נְדָבָה בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בָּהֶן נְדָבָה אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם בִּלְבַד:

48 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

נָהֲגוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְהִתְפַּלֵּל גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וְהָאַחַת רְשׁוּת. וְהוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל רְשׁוּת אֶלָּא הַגְּדוֹלָה. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּנֶגֶד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. וְאִם הִתְפַּלֵּל הַגְּדוֹלָה חוֹבָה לֹא יִתְפַּלֵּל קְטַנָּה אֶלָּא רְשׁוּת:

50 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

51 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

52 משנה תורה, הלכות חגיגה פתח ↗

הַמַּפְרִישׁ עוֹלַת רְאִיָּתוֹ וּמֵת. הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לַהֲבִיאָהּ. מֻתָּר לְהַקְרִיב בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד נְדָרִים וּנְדָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כט לט "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם" מִכְּלַל שֶׁקְּרֵבִין בָּרֶגֶל. במדבר כט לט "לְעלֹתֵיכֶם" כְּמוֹ עוֹלַת מְצֹרָע וְעוֹלַת יוֹלֶדֶת. במדבר כט לט "וּלְמִנְחֹתֵיכֶם" לְהָבִיא מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת. במדבר כט לט "וּלְשַׁלְמֵיכֶם" לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר הַכּל קְרֵבִין בַּמּוֹעֵד וְאֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב:

53 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

54 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

55 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

56 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת בַּלַּיְלָה שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מִתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ו ב ״הִיא הָעֹלָה״ וְגוֹ׳‎, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר תהילים נה יח ״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי״. וְאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית חוֹבָה כִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה. וְאַף עַל פִּי כֵן נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְקִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם כִּתְפִלַּת חוֹבָה:

59 ברכות פתח ↗

62 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

אין הצבור מתפללין. וכתב הראב"ד ז"ל מצינו קרבן נדבה בצבור והיא עולה הבאה מן המותר שהיא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצויה ומה שאמרו שלא יתפלל יחיד תפלת המוספים נדבה וכן מה שאמר הגאון שאסור להתפלל נדבה בשבתות ויו"ט לפי שאין מקריבין בהן נדבות אלא חובת היום בלבד אני דעת אחרת יש עמי בכל אלה דרבי יוחנן לא אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלא י"ח שהיא תפלת רחמים ובקשה ושוהה ביניהן כדי שתתחולל דעתו עליו ויתכוין דעתו לבקש רחמים אבל תפלת שבת וי"ט שאינו אלא הודאות לא אמר ר' יוחנן ואם יודה ויחזור ויודה ברכה לבטלה היא וכן ברכות יוצר וברכות דערבית וברכת המצות וברכת הפירות והדומה להן עכ"ל:

63 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

64 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

וְכֵן תִּקְּנוּ תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה בְּיוֹם הַתַּעֲנִית בִּלְבַד כְּדֵי לְהוֹסִיף תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית וְזוֹ הִיא הַתְּפִלָּה הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת נְעִילָה כְּלוֹמַר נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ וְנִסְתְּרָה, לְפִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָהּ אֶלָּא סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה:

65 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

66 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

69 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

70 ברכות פתח ↗

71 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

73 רי"ף ברכות פתח ↗

אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקי"ל דתפלות כנגד תמידין תקנום וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה כך אין הצבור מתפללין תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן היחיד מביא עולת נדבה הלכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין תפלת נדבה שאין מתנדב בקרבן מוסף והא דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה מפרשי לה רבנן כגון שהתפלל תפלתו אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל ועמד להתפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה שאם בא לגומרה נמצא כמי שמקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה ובהא אפילו רבי יוחנן מודה דלא קאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בהן אבל תפלת חובה לא קאמר

77 פסחים פתח ↗

הָתָם חוֹבָה, הָכָא רְשׁוּת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי אֵינוֹ כְּתַעֲנִית צִיבּוּר — לְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.

79 משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה פתח ↗

אֵין קוֹרְאִין בְּצִבּוּר בִּמְגִלָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים. וְאִם קָרָא לֹא יָצָא. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה יְתֵרָה עַל שְׁאָר הַיְרִיעוֹת אוֹ חֲסֵרָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָהּ הֶכֵּר. אֲבָל הַיָּחִיד קוֹרֵא בָּהּ וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ חֲסֵרָה וְלֹא יְתֵרָה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ:

80 ברכות פתח ↗

82 תוספות על ברכות פתח ↗

84 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ — יִתְפַּלֵּל. וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִ״קְדוּשָּׁה״ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל.

85 ברכות פתח ↗

אוֹ צִבּוּר וְצִבּוּר, אֲבָל יָחִיד לְגַבֵּי צִבּוּר כְּמַאן דְּלָא צַלִּי דָּמֵי, קָמַשְׁמַע לַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא, מִשּׁוּם דְּלָא אַתְחֵיל בַּהּ, אֲבָל הָתָם דְּאַתְחֵיל בַּהּ — אֵימָא לָא. צְרִיכָא. אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ — יִתְפַּלֵּל. וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִ״קְדוּשָּׁה״ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי — מָר סָבַר יָחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״, וּמַר סָבַר אֵין יָחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״. וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. מַאי מַשְׁמַע? דְּתָנֵי רַבְנַאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אָתְיָא ״תּוֹךְ״ ״תּוֹךְ״. כְּתִיב הָכָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב הָתָם: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״, מָה לְהַלָּן עֲשָׂרָה. אַף כָּאן עֲשָׂרָה. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת מִפְסָק לָא פָּסֵיק. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַפְסִיק לִ״יהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבוֹרָךְ״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּלְמִידֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: לַכֹּל אֵין מַפְסִיקִין חוּץ מִן ״יְהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבוֹרָךְ״. שֶׁאֲפִילּוּ עוֹסֵק בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה — פּוֹסֵק. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. לְמֵימְרָא דְקָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה בַּעַל קֶרִי מוּתָּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִנַּיִן לְבַעַל קֶרִי שֶׁאָסוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ וְגוֹ׳״. מָה לְהַלָּן בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין, אַף כָּאן בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין! וְכִי תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ ״סְמוּכִים״, וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ מַאן דְּלָא דָּרֵישׁ סְמוּכִים בְּכָל הַתּוֹרָה, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה — דָּרֵישׁ. דְּהָא רַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ ״סְמוּכִין״ בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה — דָּרֵישׁ. וּבְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מְנָא לַן דְּלָא דָּרֵישׁ — דְּתַנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר ״כׇּל שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״ — סְמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, לוֹמַר: מָה שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּסְקִילָה, אַף מְכַשֵּׁפָה נָמֵי בִּסְקִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁסְּמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, נוֹצִיא לָזֶה לִסְקִילָה? אֶלָּא: אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּכְלַל כׇּל הַמְכַשְּׁפִים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ — לְהַקִּישׁ לָהֶן וְלוֹמַר לָךְ: מָה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּסְקִילָה — אַף מְכַשֵּׁפָה בִּסְקִילָה. וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מְנָא לַן דְּדָרֵישׁ — דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפוּתַּת אָבִיו אֲנוּסַת בְּנוֹ וּמְפוּתַּת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּבִמְפוּתַּת אָבִיו. וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? — דִּכְתִיב: ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה אֶת כְּנַף אָבִיו״. כָּנָף שֶׁרָאָה אָבִיו — לֹא יְגַלֶּה. וּמִמַּאי דְּבַאֲנוּסַת אָבִיו כְּתִיב — דִּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ וְגוֹ׳״. אָמְרִי: אִין בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה דָּרֵישׁ, וְהָנֵי סְמוּכִין מִבְּעֵי לֵיהּ לְאִידָךְ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר חוֹרֵב. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחוֹרֵב״. תְּנַן זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם, צְרִיכִין טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. עַד כָּאן לֹא פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי, דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר טְבִילָה הוּא, אֲבָל בַּעַל קֶרִי גְּרֵידָא מְחַיַּיב. וְכִי תֵּימָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בַּעַל קֶרִי גְּרֵידָא נָמֵי פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה, וְהַאי דְּקָא מִפַּלְּגִי בְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן. אֵימָא סֵיפָא: הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם — צְרִיכָה טְבִילָה. לְמַאן קָתָנֵי לַהּ? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן — פְּשִׁיטָא! הַשְׁתָּא וּמָה זָב שֶׁרָאָה קֶרִי — דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר טְבִילָה הוּא, מְחַיְּיבִי רַבָּנַן; הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם — דְּמֵעִיקָּרָא בַּת טְבִילָה הִיא, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְדַוְקָא קָתָנֵי לַהּ,

86 ברכות פתח ↗

87 רי"ף ברכות פתח ↗

כתב רבינו האי גאון זצ"ל דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח צבורא דמצלי בלחש דמעכב עד דמסיימי וכד פתח שליחא דציבורא מתחיל ה' שפתי תפתח ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש ועני קדושה בהדי צבורא ושפיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכי דמתחיל מקמי שליח צבור אבל כד מתחיל בהדי שליח צבור שפיר דמי:

88 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

ש"ץ שנכנס לב"ה ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיב' לאלתר יורד לפני התיב' ומתפלל בקול רם לצבו' ואינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש: הגה וכן אם הוא שעת הדחק כגון שירא שיעבור זמן התפל' יוכל להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה א' לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכ' הש"צ מהרי"ל:

89 ברכות פתח ↗

וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.

90 ברכות פתח ↗

91 ברכות פתח ↗

92 ברכות פתח ↗

93 מגן אברהם פתח ↗

ג' קדושות. ובשל"ה ד' קט"ז כ' דט"ס הוא ואיפכא הוא בספר המוסר ג' קדישים וד' קדושות דברכו נחשב ג"כ לקדושה ע"ש, ובכוונות איתא האר"י לא חלץ עד שאמר ע"כ נקוה לך וכו'. וכתב בהגמ"נ ביום שיש בו מילה אין לחלוץ עד אחר המילה:

94 רש"י על מגילה פתח ↗

מתני' אין פורסין על שמע - מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע. פורסין לשון חצי הדבר:

95 ברכות פתח ↗

96 ברכות פתח ↗

97 ברכות פתח ↗

98 ברכות פתח ↗

99 ברכות פתח ↗

100 ברכות פתח ↗

101 ברכות פתח ↗

102 ברכות פתח ↗

103 ברכות פתח ↗

104 ברכות פתח ↗

105 ברכות פתח ↗

106 ברכות פתח ↗

107 ברכות פתח ↗

108 ברכות פתח ↗

109 ברכות פתח ↗

110 ברכות פתח ↗

111 ברכות פתח ↗

112 תוספות על סנהדרין פתח ↗

מכנף הארץ זמירות שמענו - כתוב בתשובת הגאונים שאין בני א"י אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב ישעיהו ו׳:ב׳ גבי חיות שש כנפים לאחד וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום רבש"ע אין לנו עוד כנף והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו:

113 מסכת סופרים פתח ↗

החזן צריך לומר אתה קדוש בשמנה עשר של חנוכה וכן בראשי חדשים וכן בחולו של מועד מפני שכתוב בהן עולת תמיד ותני רבי חייא כל יום שאין בו מוסף אין בו קדוש חוץ מן החנוכה שאע"פ שאין בה מוסף יש בה קדוש מפני מה שיש בה הלל וי"א אף בפורים מפני שיש בה מגילה:

113 משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה פתח ↗

וְלֹא הַלֵּל שֶׁל חֲנֻכָּה בִּלְבַד הוּא שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֶלָּא קְרִיאַת הַהַלֵּל לְעוֹלָם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּכָל הַיָּמִים שֶׁגּוֹמְרִין בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל. וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה מִצְוָה לִגְמֹר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל. וְאִלּוּ הֵן. שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה. וְרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וְיוֹם עֲצֶרֶת. אֲבָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין בָּהֶן הַלֵּל לְפִי שֶׁהֵן יְמֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה וָפַחַד לֹא יְמֵי שִׂמְחָה יְתֵרָה. וְלֹא תִּקְּנוּ הַלֵּל בְּפוּרִים שֶׁקְּרִיאַת הַמְּגִלָּה הִיא הַהַלֵּל:

114 מסכת סופרים פתח ↗

115 תוספות על סנהדרין פתח ↗

116 ברכות פתח ↗

117 ברכות פתח ↗

118 ברכות פתח ↗

119 ברכות פתח ↗

120 ברכות פתח ↗

121 ברכות פתח ↗

122 סנהדרין פתח ↗

אֲפִילּוּ לְשַׁנּוֹיֵי עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא. וְכַמָּה פַּרְהֶסְיָא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין פַּרְהֶסְיָא פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם. פְּשִׁיטָא, יִשְׂרְאֵלִים בָּעֵינַן, דִּכְתִיב: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי אֶחָד, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב יַנַּאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אָתְיָא ״תּוֹךְ״ ״תּוֹךְ״ – כְּתִיב הָכָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב הָתָם: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״. מָה לְהַלָּן עֲשָׂרָה וְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן עֲשָׂרָה וְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל. וְהָא אֶסְתֵּר פַּרְהֶסְיָא הֲוַאי? אָמַר אַבָּיֵי: אֶסְתֵּר קַרְקַע עוֹלָם הָיְתָה. רָבָא אָמַר: הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָנֵי קְוָואקֵי וְדֵימוֹנִיקֵי הֵיכִי יָהֲבִינַן לְהוּ? אֶלָּא הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי. הָכָא נָמֵי, הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי. וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: גּוֹי דְּאָמַר לֵיהּ לְהַאי יִשְׂרָאֵל, ״קְטוֹל אַסְפַּסְתָּא בְּשַׁבְּתָא וּשְׁדִי לְחֵיוָתָא, וְאִי לָא קָטֵילְנָא לָךְ״ – לִיקְטוֹל וְלָא לִקְטְלֵיהּ. ״שְׁדִי לְנַהְרָא״ – לִיקְטְלֵיהּ וְלָא לִיקְטוֹל. מַאי טַעְמָא? לְעַבּוֹרֵי מִילְּתָא קָא בָּעֵי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: בֵּן נֹחַ מְצוֶּּוה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, אוֹ אֵין מְצוֶּּוה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם? אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְאִם אִיתָא, תַּמְנֵי הָוְיָין! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִינְהוּ וְכֹל אַבְזְרַיְיהוּ. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָמְרִי בֵּי רַב, כְּתִיב: ״לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה׳ לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם״.

122 מגילה פתח ↗

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.

123 ברכות פתח ↗

124 ברכות פתח ↗

125 יומא פתח ↗

וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גוֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם הָבוּ גּוֹדֶל. חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״, אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר צַדִּיק עוֹלָמִים, אַתֶּם תְּנוּ בְּרָכָה.

126 ברכות פתח ↗

127 ברכות פתח ↗

128 ברכות פתח ↗

129 ברכות פתח ↗

130 ברכות פתח ↗

131 ברכות פתח ↗

132 ברכות פתח ↗

133 ברכות פתח ↗

134 תענית פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּגְבוּלִין, אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ כֵּן, לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ —

134 ברכות פתח ↗

135 רש"י על יומא פתח ↗

מלברך בשם - מלברך ברכת כהנים את העם בשם המפורש שלא היו כדאי:

136 ברכות פתח ↗

137 ברכות פתח ↗

138 ברכות פתח ↗

139 ברכות פתח ↗

140 פסחים פתח ↗

דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם״. בִּיקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו קֵץ הַיָּמִין, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל, כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וְאָבִי יִצְחָק שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו? אָמְרוּ לוֹ בָּנָיו: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״.

140 משנה תורה, הלכות קריאת שמע פתח ↗

הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁהוּא גּוֹמֵר פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹמֵר בְּלַחַשׁ בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ דברים ו ה ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ׳‎ אֱלֹהֶיךָ״ עַד סוֹפָהּ. וְלָמָּה קוֹרִין כֵּן. מָסֹרֶת הִיא בְּיָדֵינוּ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּבֵּץ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת בָּנָיו בְּמִצְרַיִם בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ צִוָּם וְזֵרְזָם עַל יִחוּד הַשֵּׁם וְעַל דֶּרֶךְ ה׳‎ שֶׁהָלַךְ בָּהּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק אָבִיו וְשָׁאַל אוֹתָם וְאָמַר לָהֶם בָּנַי שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם פַּסְלוּת מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד עִמִּי בְּיִחוּד הַשֵּׁם כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר לָנוּ משֶׁה רַבֵּנוּ דברים כט יז ״פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ וְגוֹ׳‎. עָנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ דברים ו ד ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ יְיָ׳‎ אֶחָד״. כְּלוֹמַר שְׁמַע מִמֶּנּוּ אָבִינוּ יִשְׂרָאֵל יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ יְיָ׳‎ אֶחָד. פָּתַח הַזָּקֵן וְאָמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. לְפִיכָךְ נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁבַח שֶׁשִּׁבֵּחַ בּוֹ יִשְׂרָאֵל הַזָּקֵן אַחַר פָּסוּק זֶה:

141 טור פתח ↗

הלכות ברכות השחר ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות שתקנו על סדור העולם והנהגתו ואע"ג דמלישנא דגמרא משמע שצריך לומר כל אחת ואחת בשעתה דהכי גרסינן בברכות פרק הרואה כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' עד לפגרים מתים כי שמע קול תרנגול לימא ברוך אתה ה' אמ"ה נותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה פי' הלב נקרא שכוי בל' המקרא דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין ועל ידי הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי תקנו ברכה זו לאמרה בשמיעת קול התרנגול. וכי לביש לימא ברוך מלביש ערומים וכי מנח ידו אעיניה לימא פוקח עורים וכי תריץ ויתיב לימא מתיר אסורים וכי זקיף לימא זוקף כפופים וכי נחית לארעא לימא רוקע הארץ על המים וכי מסגי לימא המכין מצעדי גבר וכי סיים מסאני' לימא שעשה לי כל צרכי וכי אסר המייניה לימא אוזר ישראל בגבורה וכי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה כי משי ידיה לימא ענט"י כי משי אפיה לימא המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך וכו' שתרגילני בתורתך וכו' וחותם בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל וכן צ"ל ויהי רצון בוי"ו שברכה אחת היא עם המעביר שינה שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך ועל כן אין לענות אמן אחר המעביר שינה שאינה סוף ברכה ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרן בבה"כ וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאין יודעים אותן תקנו שיסדרום בבה"כ ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן דתניא היה ר"מ אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום וסמכוה על דרש הפסוקים והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא דהע"ה תקן מאה ברכות דכתיב שמואל ב כג הוקם על ע"ל בגימ' ק' הוי כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן להם לישראל ק' ברכות וע"כ תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו להשלים ק' ברכות בכל יום וצריך כל אדם ליזהר בהם והפוחת אל יפחות והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה שנתקנה לו כמו שאמרו חכמים ברכות מ. ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ואמרינן בפרק כיצד מברכין ברכות לה. אר"י אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל וצריך כל אדם ליזהר שלא יבא לידי מעילה ויש עוד ג' ברכות שצריך לברך בא"י אמ"ה שלא עשאני עו"ג שצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל העו"ג וקרבנו לעבודתו בא"י אמ"ה שלא עשאני עבד אע"פ שמברך שלא עשאני אשה שגם היא אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא צריך לברך שלא עשאני עבד שהוא גרוע טפי בא"י אמ"ה שלא עשאני אשה שאינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא ונהגו הנשים לברך שעשאני כרצונו ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה ובסדורי אשכנז כתובים אלו ג' ברכות מיד אחר נותן לשכוי בינה ובספרי ספרדים כתובים בסוף קודם המעביר שינה ואין חשש וראיתי בסדורי רב עמרם כיון שבירך זוקף כפופים אין לברך מתיר אסורים ואיני יודע למה דהא בגמרא מפרש כל אחת ואחת למה נתקנה. עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנז בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגיעה ואומר יה"ר עד בין שאינו בן ברית ואם ירצה להוסיף בקשות עוד הרשות בידו ואין בו משום שינוי מטבע וכל הברכות שהן על סדור העולם והנהגתו כגון אלהי נשמה והנותן לשכוי ורוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר אין לחסר מהם אפילו לא שמע קול תרנגול או לא הלך על הארץ אבל אותם שהם על הנאותיו לא יברך אם לא נהנה כגון ששוכב על מטתו ואינו לא לובש ולא אוזר ולא עוטף אין לו לברך ובסדורי אשכנז כתוב אחר י"ר רבון כל העולמים לא על צדקותינו אנחנו מפילין תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים מה אנו מה חיינו מה חסדנו ומה צדקנו מה כחנו ומה גבורתנו מה נאמר לפניך ה' או"א הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי כל מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל: אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישרון. לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך ולברך את שמך וליתן שבח והודיה לשמך אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו אשרינו שאנו משכימין ומעריבין ערב ובוקר בכל יום פעמים ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והיה מכוין לצאת בו י"ח ק"ש משום שפעמים כשעושין קרובץ מתעכבים מק"ש עד אחר זמנה ואמר שהיה יוצא בזה כדאיתא בברכות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם אתה הוא בעה"ז ואתה הוא בעולם הבא קדש את שמך על מקדישי שמך קדש את שמך בעולמך ובישועתך תרום ותגביה קרננו בא"י מקדש שמך ברבים ונתקנה ע"פ הירושל' ואינה פותחת בברוך שאינה אלא ברכת הודאה אתה הוא ה' האלהים בשמים ממעל ובשמי השמים העליונים אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין אלהים קבץ קויך מארבע כנפות הארץ יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה אלהים לבדך על כל ממלכות הארץ אתה עשית את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם ומי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה אבינו שבשמים עשה עמנו חסד בעבור שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו וקיים לנו מה שהבטחתנו ע"י צפניה חוזך כאמור בעת ההיא אביא וגו' ואח"כ ברכת התורה ופרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן והוקשה לי על זה הסדר לומר פסוקים קודם ברכת התורה ונהגתי בעצמי מיד אחר ברכת אלהי נשמה לברך ברכת התורה ולומר אחריה פרשת ברכת כהנים ולסדר הברכות וי"ר ורבון העולמים וכו' עד לעיניכם אמר ה'. וראיתי בסדורי רב עמרם אחר שכתב משנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל סידר אותו וכן כתב לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר רבון העולמים וכו' עד לעיניכם אמר ה':

142 ברכות פתח ↗

143 ברכות פתח ↗

144 ברכות פתח ↗

145 ברכות פתח ↗

146 ברכות פתח ↗

147 ברכות פתח ↗

148 ברכות פתח ↗

149 ברכות פתח ↗

150 ברכות פתח ↗

151 ברכות פתח ↗

152 תוספות על ברכות פתח ↗

ועונין יהא שמיה הגדול מבורך - מכאן יש לסתור מה שפי' במחזור ויטרי יהא שמיה רבא שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו כדכתיב שמות י״ז:ט״ז כי יד על כס יה שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק ופירושו כך יהא שמי"ה שם יה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת כלומ' ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך וגם מה שאומרי' העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו וזה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה דף מט. אין העולם מתקיים אלא אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם :

153 יומא פתח ↗

״וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה׳ הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל״. מַאי ״גָּדוֹל״? אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב: שֶׁגִּדְּלוֹ בְּשֵׁם הַמְפוֹרָשׁ. רַב גִּידֵּל אָמַר: ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם״.

154 יומא פתח ↗

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעוֹלָה״, וְאָמַר רָבָא: ״הָעוֹלָה״ — הִיא עוֹלָה רִאשׁוֹנָה. וּמִנְחָה לַחֲבִיתִּין, עוֹלָה וּמִנְחָה. וַחֲבִיתִּין לִנְסָכִים, שׁוּם מִנְחָה. וּנְסָכִים לְמוּסָפִין, זֶבַח וּנְסָכִים. וּמוּסָפִין לְבָזִיכִין, וְהָתַנְיָא: בָּזִיכִין קוֹדְמִין לְמוּסָפִין! תַּנָּאֵי הִיא. אָמַר אַבָּיֵי: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר מוּסָפִין קוֹדְמִין לְבָזִיכִין — לָאו מִי אָמְרַתְּ ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, לְהַקְדִּים? הָכָא נָמֵי: ״בַּיּוֹם״ ״בַּיּוֹם״, לְאַחֵר. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר בָּזִיכִין קוֹדְמִין לְמוּסָפִין? גָּמַר ״חוּקָּה״ ״חוּקָּה״ מֵחֲבִיתִּין. אִי מֵהָתָם גָּמַר, לִיגְמְרַהּ כּוּלַּהּ מִילְּתָא מֵהָתָם? לְהָכִי אַהֲנִי ״בַּיּוֹם״ ״בַּיּוֹם״, לְאַחֵר. קְטוֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין דָּם לְאֵיבָרִים וְכוּ׳. מַנִּי? אִי רַבָּנַן, בֵּין דָּם לְנֵרוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ. אִי אַבָּא שָׁאוּל, בֵּין נֵרוֹת לְאֵיבָרִים מִיבְּעֵי לֵיהּ! לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וּבְסִידְרָא לָא קָא מַיְירֵי. וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין אֵיבָרִים לִנְסָכִים וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה״, מָה מִנְחַת הַבֹּקֶר — קְטוֹרֶת קוֹדֶמֶת לִנְסָכִים, אַף כָּאן — קְטוֹרֶת קוֹדֶמֶת לִנְסָכִים. אִי מָה לְהַלָּן קְטוֹרֶת קוֹדֶמֶת לְאֵיבָרִים, אַף כָּאן קְטוֹרֶת קוֹדֶמֶת לְאֵיבָרִים! מִי כְּתִיב ״כְּאֵיבְרֵי הַבֹּקֶר״? ״כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר״ כְּתִיב. כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר, וְלֹא כְּאֵיבְרֵי הַבֹּקֶר. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִסְכּוֹ רְבִיעִית הַהִין״ — יִלְמַד שֶׁל שַׁחֲרִית מִשֶּׁל עַרְבִית.

155 ברכות פתח ↗

156 ברכות פתח ↗

157 ברכות פתח ↗

158 ברכות פתח ↗

159 ברכות פתח ↗

160 ברכות פתח ↗

161 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים דדבר שבקדושה הם אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא אומרם: הגה וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור מהרי"ל בשם א"ז:

162 ברכות פתח ↗

163 ברכות פתח ↗

164 ברכות פתח ↗

165 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

חבורות שאוכלים בהרבה מקומות מה דינם. ובו ג סעיפים:שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון ואם לאו אינם מצטרפות ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפין בשום ענין:

166 ברכות פתח ↗

167 ברכות פתח ↗

168 ברכות פתח ↗

169 ראש השנה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים אָבוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים גְּבוּרוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעוֹז״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים קְדוּשּׁוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ״.

169 מגילה פתח ↗

170 ברכות פתח ↗

171 ברכות פתח ↗

172 ברכות פתח ↗

173 ברכות פתח ↗

174 ברכות פתח ↗

175 ברכות פתח ↗

176 סוטה פתח ↗

וְאֶלָּא, עָלְמָא אַמַּאי קָא מִקַּיַּים? אַקְּדוּשָּׁה דְסִידְרָא, וְאַ״יְּהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא״ דְּאַגַּדְתָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים״, הָא יֵשׁ סְדָרִים — תּוֹפִיעַ מֵאוֹפֶל.

177 ברכות פתח ↗

178 ברכות פתח ↗

179 ברכות פתח ↗

180 ברכות פתח ↗

181 ברכות פתח ↗

182 ברכות פתח ↗

183 תוספות על ברכות פתח ↗

עד שלא יגיע שליח צבור למודים - וטעמא לפי שצריך לשוח עם הצבור שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוין לו והוא הדין נמי אם יגיע למודים כששליח צבור יגיע למודים דשפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חביריו אבל אין גמרא פסיקא ליה כי האי גוונא אבל אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמ' ור"ת היה רגיל כשהיה מתפלל ביחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם הקהל בלא אמירה כלל ודוקא באמצע ברכה אבל בסוף ברכה לא דאמר לקמן ברכות דף לד. דאסור לשחות בסוף כל ברכה וברכה מיהו לכתחלה אין לעשות כן כדמשמע הכא וכתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול סוכה דף לח: דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וי"ל דלכתחלה אין לעשות כן דענייה חשיבא טפי הדור מצוה. ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק. ומ"מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג. בירושלמי פרק תפלת השחר קאמר לא התפלל ובא ומצאן מתפללין מוסף אם היה יודע שיהיה מתפלל וגומר עד שלא יתחיל ש"ץ כדי לענות אמן מתפלל אם לאו לא יתפלל. באיזה אמן אמרו פליגי ביה תרי אמוראי חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת והא דאמרינן באמן של שומע תפלה היינו בחול לכך יש ליזהר לענות אמן בהאל הקדוש וגם לענות אמן בשומע תפלה ומתוך הירושלמי משמע שהיו רגילין לומר י"ח ברכות שלמות במוסף של חול כגון בר"ח ובחול המועד ומיהו אנן סמכינן אהא דאמר פרק תפלת השחר לקמן ברכות דף כט. דקאמר תמני סרי תקון תשסרי לא תקון ומה שאנו אומרים עננו בין גואל לרופא לא קשה שאינו אלא לש"ץ אבל יחיד כוללה בש"ת ועוד אומר הר"ר חיים דאיתא בתוספתא דפ' ת"ה בהדיא כמנהגנו דקאמר התם ימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ר"ח וח"ה ערבית ושחרית מתפלל י"ח שלמות ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירים אותו ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע ובירושלמי נמי י"ל דטעות סופר הוא ול"ג של מוסף אלא בא ומצאן מתפללים וכן משמע בירושלמי פרק מי שמתו דגם זו המימרא כתובה שם ולא הזכיר של מוסף כלל:

184 ברכות פתח ↗

185 תוספות על ברכות פתח ↗

186 תוספות פתח ↗

אין יחיד מתפלל קדושה - וכן הלכה אבל המתפלל י"ח עם החזן לכשיגיע ש"ץ לקדושה יאמר עם השליח צבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הצבור דאין זה קרוי יחיד:

187 ברכות פתח ↗

188 ברכות פתח ↗

1 גמ'. וז"ל אמר רב יהודה אמר רב וכו' מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלוקינו עכ"ל. עיין ברמב"ן בסה"מ מ"ע ט"ו ששכח הרב למנות שמנה מצוה דאורייתא לברך ברה"ת, ומקורו מסוגיין דיליף מקרא דכי שם ה' אקרא וגו', וכתב הרמב"ן וז"ל שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו, שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו, ובשלישי של ברכות דף כ"א ע"א אמרו, מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו וכו', ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה, כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתן, וספור יציאת מצרים עם אכילת הפסח, עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן מנה מצות ברכת התורה כמצוה בפני עצמה ואינה נמנית כחלק ממצות ת"ת. דהרמב"ן סובר דברה"ת הויא מצוה וחלות קיום בפני עצמה והברכה אינה חלה בתורת מתיר בעלמא למצות תלמוד תורה. ונראה דלשיטת הרמב"ן חל חיוב מה"ת לברך ברה"ת וללמוד מיד ד"ת כדי לצרף הברכות לקיום של ת"ת בברכותיה, דהרי בסוגיין ס"ד למיליף מק"ו מברכת המזון דמברכים ברה"ת לאחריה, ואי נימא דיסוד דין ברה"ת הוא שחל בתורת מתיר, צ"ע איך יועיל מתיר אחרי הלימוד, והרי המתיר צריך לחול קודם המעשה. וע"כ מוכח שאין ברה"ת חל מדין מתיר, אלא דהוי חיוב בפ"ע לצרף את הברכה עם לימוד התורה, והוי חד קיום ד"כי שם ה' אקרא" - דהיינו לימוד תורה - ו"הבו גודל לאלוקינו" - דהיינו לברך ברכה"ת - משום דחל חיוב מצוה לצרף לימוד תורה עם ברכותיה. דיסוד מצות ברכה"ת הוא לצרף ולשלב את הברכה ללימוד התורה.

2 ב. ועיין במגילת אסתר שם מ"ע ט"ו שכתב "ונ"ל כי דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום ולא ידעתי למה לא מנאה הרב אם לא חשב שמדרשם מזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד, אמנם עליו להביא ראייה". והנה יעויין בסוגיית הגמרא במס' יומא דף לז. "תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל", ומבואר שההלכה שבמשנה יומא לה ב שהעם עונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהכהן הגדול מתודה על פרו ומזכיר שם המפורש נלמד מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו.

3 ובמשנה יומא דף סו. בוידוי של השעיר, איתא "והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ובירושלמי יומא פ"ע ה"ז איתא "הקרובים היו נופלים על פניהם והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו". ומבואר מזה דילפינן מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו חיוב שבח והודאה לשם השם, אלא דההודאה מתחלקת דהעומדים בעזרה כורעים ומשתחוים ואומרים בשכמל"ו, ואילו הרחוקים דהיינו העם שעומדים מחוץ למקדש אינם אלא משבחים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ובביאור החילוק בין העומדים בעזרה לבין העם העומדים מחוץ למקדש נראה דבעצם מקרא ד"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" ילפינן חיוב כיבוד ושבח להזכרת השם, וכריעה והשתחואה הויין קיום של כיבוד ושבח לשם המפורש. ומעיקר הדין השומע את השם המפורש חייב תמיד להשתחוות, אלא דאסור להשתחוות על אבנים מחוץ למקדש, וכדתניא מגילה דף כב: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש", וע"כ רק הקרובים חייבים להשתחוות כששומעים שם המפורש.

4 ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ז וז"ל כל הכהנים והעם העומדין בעזרה כשהן שומעין את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה כורעין ומשתחוין ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו עכ"ל, ומבואר שהרמב"ם סובר דילפינן דין דאורייתא מהפסוק ד"כי שם ה' אקרא וגו'", שחייבים להשתחוות ולכבד את השם המפורש. ונראה דמשום כך סובר הרמב"ם דהדרשה דילפינן בסוגיין לברכת התורה לפניה מהך קרא דכי שם ה' אקרא וגו' אינה אלא אסמכתא מדרבנן, כי עיקר הפסוק מיירי בהזכרת שם המפורש ולא בת"ת.

5 והנה יש לחקור בדין העם ששומעים את השם המפורש והם עומדים בהר הבית האם הן רק עונין בשכמל"ו או שאף משתחוים. דיש לחקור באיסור השתחואה על אבנים הנלמד מקרא ד"ואבן משכית לא תתנו בארצכם" האם האיסור הוא להשתחוות אא"כ הוא משתחווה במקום שיש קיום השתחואה דהיינו רק בעזרה וכדכתיב בקרא "והשתחוית לפני ה' אלוקיך". וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' תמידים ומוספים ה"ז שהדגיש "ומשתחוה ויוצא", דמשמע דחל קיום השתחואה דוקא בעזרה. ולפי"ז נראה דהעומדים בהר הבית רק עונים בשכמל"ו. או האם האיסור דהשתחואה על אבנים חל רק בארצכם, כלומר בגבולין מחוץ למקדש, ובהר הבית מותר להשתחוות, וממילא העם שבהר הבית מחוייבים להשתחוות כששומעין את השם מכיון דליכא איסור. וצ"ע.

6 ובאיסור אבן משכית יש לעיין האם מותר להשתחוות לאדם ע"ג אבן משכית במקדש - דיל"ע האם עובר באיסור השתחואה על אבן משכית או לא, דאי נימא דבמקדש לא נאמר איסור השתחואה באבן משכית דבקרא כתיב בארצכם י"ל דאף בכה"ג דמשתחווה לאדם נמי אינו עובר באיסור. משא"כ אם אינו מותר להשתחוות על אבן משכית אלא בעזרה בלבד משום דחל בעזרה קיום מצות השתחוואה לה' אזי י"ל דבעינן קיום השתחואה בכדי להתיר האיסור, והיכא דמשתחוה לאדם דליכא קיום השתחואה עובר באיסור השתחואה על אבן משכית ואע"פ שמשתחווה במקדש. ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' עבודת כוכבים ה"ז וז"ל אבל במקדש מותר להשתחות על האבנים שנאמר בארצכם בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש עכ"ל. ומשמע דחל דין חילוק מקומות באיסור השתחואה באבן משכית דבגבולין חל איסור אבן משכית משא"כ במקדש. ולפי"ז י"ל דמותר להשתחוות על אבנים בהר הבית, ואף כשמשתחוה לאדם. אמנם מגירסת הרמב"ם מכת"י תימן וכן היא גירסת הרמב"ם במהדורת שבתי פרנקל "אבל במקדש מותר להשתחות לה' על האבנים", משמע דההיתר להשתחוות על אבנים במקדש הוא משום שחל קיום השתחואה לה'. ולפי"ז מותר להשתחוות רק בעזרה וההיתר להשתחוות על אבנים הוי רק כשמשתחוה לה' ולא כשמשתחוה לאדם.

7 ג. כתב הרמב"ם פ"ז מהל' תפלה ה"י - י"א וז"ל המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא בתורה שבכתב ובין קרא בתורה שבעל פה נוטל ידיו תחילה ומברך שלש ברכות ואחר כך קורא ואלו הן אשקב"ו על דברי תורה והערב נא וכו', בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים וכו' עכ"ל. ומבואר מדבריו שפסק כדעת הירושלמי שצריך ללמוד על אתר, וסובר כשיטת הצרפתים דאף כשמברך ברה"ת צריך ללמוד על אתר ולא רק באופן שבירך ברכת אהבה רבה עיין לעיל בדף יא: תוס' ד"ה ורבנן. ולכאורה משמע דסובר דברה"ת הוי ברכת המצוה שחלה על מעשה המצוה דלימוד תורה ולכן מצריך ללמוד מיד. אלא דלפי"ז צ"ע אמאי אינו חוזר ומברך על כל לימוד תורה שלומד אח"כ במשך היום, ואמאי סגי בברה"ת שבבוקר לפטור את כל לימוד התורה דבאותו היום. ועוד יש לדקדק בדברי הרמב"ם הנ"ל דצ"ע מדוע כפל ההלכה שמברכים ברה"ת ואח"כ ילמדו בהל' י' ובהל' י"א, ודבריו צ"ב.

8 ונראה לבאר דלשיטת הרמב"ם יש ב' דינים בברכת התורה: א איסור ללמוד קודם ברה"ת, וכמבואר בגמרא לעיל דף יא: דהשכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך. ב חובה לברך ברה"ת מחמת מצות תלמוד תורה דכל יום ויום. דמחובת היום חל חיוב לצרף תלמוד תורה לברכותיה, דילפינן מקרא ד"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" דבכל יום ויום חל חיוב לצרף ולשלב תלמוד תורה לברכה"ת, ומהווה קיום מצוה דת"ת וברכותיה.

9 ונראה דיסוד האיסור ללמוד תורה בלי ברכה דמי לאיסור ליהנות מן העולם בלי ברכה, דלשיטת הרמב"ם האיסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה אינו אוסר רק הנאת הגוף בלי ברכה, אלא אף הנאת לימוד התורה ועשיית מצוות אסורין בלי ברכה. דהנה עיין בהגהות הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס ברכות דף יב. בתוס' ד"ה לא שחילק בין ברכת הנהנין דספקן לחומרא - משום שאסור ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה, לבין ברכת המצוה דספקן לקולא דס"ל שאין איסור לעשות מעשה המצוה בלי ברכה, דס"ל דיסוד דין ברכת המצוה הוי רק קיום ברכה בעלמא ואינה חלות מתיר דאיסורים, ולכן קיי"ל דספקן לקולא. משא"כ בברכת הנהנין חל איסור לאכול בלי ברכה והברכה חלה בתורת מתיר להתיר את האכילה, ומשו"ה ספקן לחומרא. אמנם נראה דהרמב"ם פ"א מהל' ברכות ה"ב סובר דאף ברכת המצוות חלין מדין מתיר כברכות הנהנין, שכתב וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנה וכו' וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו' וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עכ"ל. ויש לדקדק בלשון הרמב"ם דהרי הדין שבעשיית המצוות מברכים עובר לעשייתן, פסק הרמב"ם בפרק י"א מהל' ברכות ה"ג ועי' נמי בפרק י"ב מהל' אישות הל' כ"ג, ומדוע הביא הרמב"ם דין זה נמי בפרק א' מהל' ברכות דמיירי בהלכות ברכות הנהנין. ועוד צ"ב בלשון הרמב"ם "כשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", דמהי כוונתו כשם וכו', דמהי ההשואה בין ברכות הנהנין לברכות המצוות.

10 ונראה דס"ל להרמב"ם דברכות המצוות חלין מדין מתיר בדומה לברכות הנהנין, דס"ל דאסור לעשות מצוה מבלי לברך עליה עובר לעשייתה דהעושה מצוה מבלי לברך עליה עובר באיסור דאסור ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה. ונראה לפי"ז דלשיטת הרמב"ם ברה"ת נמי חלה מדין מתיר דהויא נטילת רשות מנותן התורה ללמוד תורתו, ומקורו מסוגיית הגמרא דף יא: דהשכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך. וי"ל דבהלכה י' פסק הרמב"ם האיסור ללמוד תורה בלי ברכה וז"ל המשכים לקרוא בתורה קודם שקרא ק"ש וכו' מברך ג' ברכות ואח"כ קורא עכ"ל, כלומר שאסור ללמוד תורה בלי ברכה. וכן מבואר בירושלמי ברכות פ"ז ה"א וז"ל כתוב בתורה ברכה לפניה ואין כתוב בתורה ברכה לאחריה מה כתיב בה לפניה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו כתיב במזון ברכה לאחריו ואין כתיב לפניו, מה כתיב לאחריו ואכלת ושבעת וברכת ומנין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה וכו' אתיא שם שם לגזירה שוה וכו' ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל ב"י ק"ו מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו תורה שהיא טעונה ברכה לפניה אינו דין שטעונה אחריה עד כדון תורה מזון, מה אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה טעונה ברכה לפניה מזון שטעון ברכה לאחריו אינו דין שטעון ברכה לפניו עכ"ל, ומבואר דהירושלמי משוה דין ברה"ת ודין ברכת הנהנין וכשיטת הרמב"ם. ונראה דבהלכה י"א שם הביא הרמב"ם את ההלכה השנייה בברה"ת דבכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות ואח"כ קורא מעט מדברי תורה, כלומר שבכל יום חלה חובה לברך ברה"ת ולצרף הברכות לת"ת לקיום אחד של תלמוד תורה בברכותיה.

11 ולפי"ז י"ל דאע"פ שהרמב"ם פסק כשיטת הירושלמי שמובא בתוס' דף יא: ד"ה ורבנן שצריך ללמוד על אתר מ"מ סובר שאינו חוזר ומברך עוד פעם ברכה"ת כשלומד פעם שנית במשך היום. דהרמב"ם סובר דיש ב' דינים בברה"ת: א דין מתיר שאסור ללמוד תורה בלי ברכה, ב קיום לצרף ברה"ת ות"ת ביחד. ונל"פ דסובר הרמב"ם דלגבי חלות דין מתיר אינו צריך לברך כל פעם שלומד משום דחל המתיר לכל היום, והביאור בזה משום שהברכה חלה על מצות העסק בתורה ולא על עצם מעשה הלימוד, וכיון שאינו מייאש את דעתו מללמוד חל המתיר לכל היום כולו. והרמב"ם סובר כשיטת התוס' יא ב ד"ה שכבר בגדר ברכה"ת - דהברכה היא על העסק בתורה ולא על עצם מעשה לימוד התורה. והא דהרמב"ם מצריך ללמוד מיד הוא משום הדין השני שבברה"ת - דחל חיוב בפ"ע לצרף ת"ת לברכותיה, וכמש"כ הרמב"ם פ"ז מהל' תפלה הל' י"א "בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה", דיש חיוב פעם ביום לברך ברה"ת ולצרפן ביחד עם ת"ת.

12 והנה הרמב"ם השמיט את דינו דר' יהודה אמר שמואל דף יא: דאם קרא ק"ש אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה, דז"ל פ"ז מהל' תפלה ה"י המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא תושב"כ ובין קרא בתושבע"פ נוטל ידיו תחילה ומברך שלש ברכות ואח"כ קורא עכ"ל. ובגמ' אי' אמר ר' יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה עכ"ל, וצ"ע אמאי השמיט הרמב"ם את הדין דברכת אהבה רבה פוטרת את החיוב דברה"ת. ועיין בהגהות מיימונית שם דזה נכלל במש"כ הרמב"ם שאם עדיין לא קרא ק"ש צריך לברך, דמשמע שאם כבר קרא ק"ש א"צ לברך משום שנפטר באהבה רבה. ולכאורה פירושו קצת דחוק בלשון הרמב"ם, דצ"ע א"כ מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה להדיא. ועוד יש להעיר דמלשון הרמב"ם פ"ז מהל' תפלה ה"י "בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה", משמע דלגבי חובת ברה"ת שבכל יום ויום אינו יוצא בברכת אהבה רבה וצריך דוקא לומר ג' ברכות אלו, וצ"ע.

13 ונראה ליישב עפ"י מה שביארנו דלפי הרמב"ם יש ב' דינים בברה"ת: א חלות דין מתיר, ב קיום צירוף של ת"ת עם ברכותיה. והרמב"ם סובר דדינו דר' יהודה אמר שמואל מיירי לענין האיסור ללמוד קודם שמברך וחלות דין מתיר שבברכת התורה. דלגבי האיסור ללמוד קודם ברה"ת חידש ר' יהודה אמר שמואל שכבר נפטר באהבה רבה, דברכת אהבה רבה חל מדין מתיר שמפקיע את האיסור ללמוד בלי ברכה. אמנם לגבי הדין שחל חובת היום לברך ברה"ת ולצרפן לת"ת לחד קיומא דת"ת בברכותיה בכל יום ויום, סובר הרמב"ם שקיום זה חל רק בג' ברכות דברה"ת ואינו חל באהבה רבה. ומשום הכי השמיט הרמב"ם את הדין שנפטר בברכת אהבה רבה ורק נרמז לדעת ההגהות מיימוניות מכיון שאפילו אם בירך אהבה רבה וחל דין מתיר ללמוד עדיין צריך לברך ג' ברכות דברה"ת כדי לקיים חובת היום לצרף ת"ת וברכותיה.

14 גמ'. וז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ"ט קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא וכו' תנן בעל קרי מהרהר בלבו וכו' ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברך לאחריה וכו' קריאת שמע עדיפא דאית בה תרתי עכ"ל. לפום ריהטא נראה דלשיטת ר' יהודה ושמואל דק"ש דרבנן וזכירת יציאת מצרים מה"ת מצות זכירת יציאת מצרים מתקיימת ע"י הזכרת יציאת מצרים בעלמא, ולא בעינן לקרות פרשה מסוימת בתורה ככתבה ופרשת ציצית אינה אלא מדרבנן. אמנם עיין בדברי הרמב"ם פ"א מהל' קריאת שמע הל' א' - ג' וז"ל פעמיים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבוקר שנאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבים וזה הוא לילה ובשעה שדרך בני אדם עומדים וזה הוא יום. ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן שמע, והיה אם שמוע, ויאמר וכו' אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קורין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנא' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע עכ"ל. ומבואר מדבריו דג' פרשיות אלו הן מצות קריאת שמע מה"ת. ולהלכה לא קיי"ל כר' יהודה ושמואל דס"ל דק"ש היא מדרבנן אלא נקטינן דק"ש דאורייתא וכמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' ק"ש הל' י"ג ובכסף משנה שם.

15 והנה הקשו האחרונים עיין במנחת חינוך מצוה כ"א, ובצל"ח דף יב: ד"ה מזכירין וכו', ובפרי מגדים בהקדמה לאו"ח אמאי השמיט הרמב"ם במנין המצוות את מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום אע"פ שהביאו בהלכות קריאת שמע פ"א ה"ג וז"ל ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך עכ"ל. ותירץ הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם סובר שמצות זכירת יציאת מצרים אינה חובה וקיום בפני עצמה אלא דמהווה קיום וחלק דמצות קבלת עול מלכות שמים והוי חלק ממצות ק"ש, דיש דין מסוים שיקבל עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים. ויסוד לזה הוא מהגמרא במס' ר"ה דף לב. "מנין שאומרים מלכיות, תניא רבי אומר אני ה' אלוקיכם ובחודש השביעי זו מלכיות", ומבואר דאמירת אני ה' אלוקיכם מהווה קיום קבלת עול מלכות שמים. ולפי"ז נראה דאמירת "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה' אלוקיכם" בסוף פרשת ויאמר מהווה קבלת עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים. ולכן השמיט הרמב"ם במנין המצוות את מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום כי היא נכללת במצות קבלת עול מלכות שמים דבמצות קריאת שמע. ומשום כך הביא הרמב"ם מצות זכירת יציאת מצרים בהלכות קריאת שמע דזכירת יצ"מ מהווה קיום וחלק במצות קריאת שמע עצמה, עכ"ד מרן הגר"ח זצ"ל.

16 ברם י"ל דאף לשיטת ר' יהודה ושמואל דס"ל ק"ש מדרבנן וזכירת יצ"מ מדאורייתא, זכירת יציאת מצרים אינה מצוה בעלמא לזכור יציאת מצרים אלא מהווה חלות קיום דקבלת עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים. וראייה לכך דאמרינן בגמרא דק"ש עדיפא דאית בה תרתי ופירש רש"י ד"ה דאית בה תרתי "יציאת מצרים ומלכות שמים", ולכאורה צ"ע מהי העדיפות של ק"ש משום שיש בה מלכות שמים הרי חיוב ק"ש מדרבנן ואילו חיוב אמת ויציב מה"ת משום זכירת יציאת מצרים. ונראה לתרץ דבאמת אף לר' יהודה ושמואל יסוד מצות זכירת יצ"מ הוא חלות קיום קבלת עול מלכות שמים ע"י זכירת יצ"מ, ולפיכך אמרינן בגמרא דק"ש עדיפא כלומר שעי"ז שקורא ב' פרשיות הראשונות שיש בהן קבלת יחודו ואהבתו ותלמודו ועול מצוות בצירוף לפרשת ויאמר, ג' הפרשיות כולן מצטרפות לחלות קיום קבלת עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים ועדיף מקבלת עול מלכות שמים דבזכי"מ ע"י קריאת אמת ויציב בלחוד.

17 ועיין בשיטה מקובצת ד"ה ההוא בד"ת כתיב וז"ל פירוש שלא אמרה תורה מק"ש דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה. ומה שאנו קורין פרשה זו דוקא אינו אלא מדרבנן עכ"ל, וכ"כ בתלמידי רבינו יונה דף יב: בדפי הרי"ף ד"ה אמר רב יהודה אמר שמואל. ואשר נראה לומר בביאור שיטתם דס"ל דילפינן מקרא דבשכבך ובקומך חיוב מסוים לקרוא פרשה בתורה בזמן שכיבה ובזמן קימה אבל אין חיוב לקרוא דוקא פרשיות ק"ש. ונראה דיסוד הך חיוב אינו מדין מצות ת"ת דעלמא שחייב ללמוד ביום ובלילה כמו שפירש הרא"ה בד"ה בד"ת כתיב אלא דהוי מצות קבלת עול מלכות שמים. דהיינו שחלה חלות קבלת עומ"ש על ידי קריאת פרשה בתורה שבכתב ולא רק בקריאת פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע דמיירי במפורש מענין קבלת עול מלכות שמים. ועיין ברמב"ם פ"א מהל' ק"ש ה"ב וז"ל ומקדימין לקרוא פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שחלה קבלת עול מלכות שמים ע"י תלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו. ולפי"ז י"ל דלשיטת ר' יהודה ושמואל יש חיוב מה"ת לקבל עומ"ש ע"י קריאת איזו פרשה שבתורה. ומסתבר דלשיטת ר' יהודה ושמואל דין זכירת יציאת מצרים נמי מהוה חלות קיום קבלת עומ"ש שע"י זכירת יצ"מ הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. ברם לשיטתם חלות קיום קבלת עומ"ש ע"י זכירת יצ"מ אינו מתקיימת רק ע"י קריאת פרשה מסוימת בתורה שלא כדין קבלת עומ"ש ע"י דברי תורה שנלמד מושכבך ובקומך המחייבת לקרוא לפחות איזו דברי תורה בתורת קבעמ"ש. ואילו קבעמ"ש ע"י זכי"מ מתקיימת בברכת אמת ויציב בעלמא ולכן סברי דאמת ויציב דאורייתא.

18 ועוד יש להוכיח מדברי השיטה מקובצת ד"ה מידי וכו' וז"ל ק"ש עדיפא דאית בה תרתי דסבירא ליה דודאי אם אמר פרשת ויאמר לא אפשר בלא אמירת ק"ש נמי דתרוייהו פרשיות מן התורה שאין ראוי לומר פרשת ויאמר ויניח פרשת ק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים עכ"ל, ומבואר מדבריו שאם אמר פרשת ויאמר חייב לקרות גם פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע, וצ"ע בביאור הך דינא.

19 והנראה בביאור דבריהם, דס"ל דאף לשמואל יסוד מצות זכירת יצ"מ הוא מדין קבלת עומ"ש, שע"י זכירת יציאת מצרים מקבל על עצמו עול מלכות שמים, דעצם חלות מצות זכירת יצ"מ הוי קיום דקבלת עומ"ש. ולפיכך ס"ל דכשמקיים חובת קבלת עול מלכות שמים ע"י קריאת פרשת ויאמר ממילא מתחייב נמי בקיום קבלת עומ"ש ע"י קריאת פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע, דעי"ז יתקיים חלות קבלת עול מלכות שמים בשלימותה דיש בה יחודו, אהבתו, ותלמודו, ביחד עם זכירת יצ"מ.

20 ומבואר מזה דלשיטת ר' יהודה ושמואל דס"ל ק"ש דרבנן וזכירת יציאת מצרים מדאורייתא, חלות קיום זכירת יציאת מצרים מתקיימת ע"י זכירה בעלמא ולא נאמר בה דין קריאת פרשה תורה ככתבה, ולפיכך יוצאים מה"ת באמירת אמת ויציב גרידא. אמנם לשיטת הרמב"ם דקיי"ל דק"ש דאורייתא ונאמר דין קריאת פרשה מן התורה ככתבה במצות קבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע, דה"ה מצות זכירת יצ"מ מתקיימת רק ע"י קריאת פרשה בתורה ככתבה, דזכירת יצ"מ הויא קיום וחלק במצות קבלת עול מלכות שמים, ומשום כך פסק הרמב"ם דכל ג' הפרשיות הם בכלל ק"ש וקיום זכירת יצ"מ הוא ע"י פרשת ויאמר דוקא.

21 גמ'. וז"ל ור"א אמר וכו' ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו עכ"ל. יש לעיין מהו יסוד המחלוקת בין ר"א ור"י, ונראה לפרש בשני אופנים.

22 א י"ל דנחלקו אם חייב להתפלל תפלת נדבה מספק, דלר"א אינו חייב משום דספק דרבנן לקולא ולר"י חייב להתפלל תפלת נדבה אע"פ שאינו מתפלל אלא משום ספק. וצ"ב בטעמא דר"י, דהרי קיי"ל דספק דרבנן לקולא. ונראה דיש לחקור בגדר ההלכה דספק דרבנן לקולא אי הוי דין בירור והכרעת הספק כשיטת המקיל, דנחשב כאילו אין כאן ספק כלל. או דהוי חלות דין ניהוג לקולא, דבספק דרבנן נוהגים לקולא.

23 והנפקא מינה בזה הוא אי אמרינן ספק דרבנן לקולא בתרתי דסתרי וכדנתבאר לעיל בשיעורים דף ב. בתוס' ד"ה מאימתי, דאם הוי הכרעת הספק כשיטת המקיל אי אפשר להקל בתרתי דסתרי, משא"כ אי הוי דין ניהוג לקולא חל דין זה אף בתרתי דסתרי.

24 ולפי"ז יתכן לפרש דר' יוחנן סובר דדין ספק דרבנן לקולא חל מדין הנהגה לקולא, כלומר דחכמים תיקנו דבמקום שיש ספק דרבנן נקטינן לקולא לסמוך על דעת המקיל. ולפי זה י"ל דבמקום שיש אפשרות לברר את הספק לגמרי ליכא רשות לסמוך על צד הקולא. ולפיכך בספק התפלל ספק לא התפלל מכיון שיכול להתפלל תפלת נדבה לצאת מידי הספק, לא חל דין ספק דרבנן לקולא לסמוך על צד הקולא, ולנקוט שכבר התפלל. דמאחר שיש לו עצה לצאת מידי ספק חל חיוב מדינא לעשות כן. ואילו ר"א סובר שדין ספק דרבנן לקולא חל מדין בירור והכרעת הספק דנחשב כאילו אין כאן ספק כלל, ולכן חל דין ספק דרבנן לקולא אף במקום שיש עצה אחרת לצאת מידי הספק, ולפיכך אינו חייב להתפלל תפלת נדבה לצאת מידי הספק דמדין ספק דרבנן לקולא חל הכרעה ובירור לקולא שכבר התפלל.

25 אמנם לפי"ז צריך עיון בשיטת ר"א, דהרי קיי"ל ביצה דף ג: "ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות אסורה", ומבואר דאף בספק איסור דרבנן אמרינן שאם האיסור הוא דבר שיש לו מתירין אין סומכין על ההיתר דספק דרבנן לקולא, אלא ימתין עד שיהא מותר לגמרי, דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לאחר זמן. ולפי מה שכתבנו דר"א סובר שאינו חוזר ומתפלל משום דהדין דספק דרבנן לקולא חל מדין בירור והכרעה לקולא, דנחשב כאילו אין כאן חלות ספק כלל, ולכן אינו צריך לסמוך על עצה להתפלל נדבה בכדי להסתלק מן הספק, וא"כ קשה אמאי אין מקילין נמי בביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה משום ספק דרבנן לקולא, דלשיטת ר"א דין ספק דרבנן לקולא חל מדין הכרעה ובירור שאין כאן ספק כלל ואין מקום להחמיר.

26 והנראה שיש חילוק בין דין ספק איסור דרבנן לבין דין ספק מצוה דרבנן לקולא. דבספק איסור דרבנן חלות הדין הוא לנהוג לקולא, ולפיכך כשיש לו עצה להמנע מלסמוך על הקולא כגון בדשיל"מ דיכול להמתין עד שיהא מותר אזי חייב להחמיר על עצמו ולהמתין. ומאידך בספק מצוה דרבנן חלות הדין אינו שנוהגין לקולא במקום ספק, אלא שבמקום ספק ליכא חיוב מצוה דרבנן כלל, דפקע החיוב לגמרי ולכן אינו חייב להחמיר בו אפילו כשאפשר לו להחמיר.

27 ויש להביא ראיה לזה מדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שורש א' שהקשה כמה קושיות על שיטת הרמב"ם שסובר שבכל דין דרבנן יש לאו דלא תסור מן התורה, והקשה עליו הרמב"ן מזה שאמרו ספקא דרבנן לקולא באיסורין. ועוד הקשה מזה שבספק מצוות שלהן הקילו, שהרי אמרו שבספק קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא למאן דאמר ק"ש לאו דאורייתא. ולכאורה צ"ע, דלפי פשוטו היינו הך, דכולא הלכה אחת היא של ספקא דרבנן לקולא, ולמה הקשה הרמב"ן שתי קושיות נפרדות. ועל פי הנ"ל ניחא, דבאמת דין ספק איסור דרבנן לקולא ודין ספק מצוה דרבנן לקולא חלוקים הם זה מזה ביסוד ההיתר שלהם.

28 ולפי זה י"ל דר"א סובר שאע"פ שיסוד ההיתר בספק איסור דרבנן הוא חלות דין הנהגה לקולא, וע"כ במקום שיש עצה לברר את הספק לגמרי חייב לעשות כן, וכגון להמתין בדשיל"מ. ומאידך בספק מצוה דרבנן סובר דליכא חלות חיוב כלל דרבנן דלא תיקנו חיוב במקום ספק, וליכא מקום להחמיר ולהתפלל נדבה. ולפי"ז נמצא דר"י ור"א נחלקו ביסוד הגדר דספק דרבנן לקולא במצוות, דר"א סובר שחל דין בירור וליכא חיוב מצוה כלל, ואילו ר"י סובר דבספק מצוה דרבנן חל דין ניהוג לקולא דהיינו דיש לו רשות להקל, אך במקום שיש עצה שלא לסמוך על ההיתר חייב להחמיר ולהוציא את עצמו מידי הספק, ומשו"ה בספק התפלל חייב להתפלל נדבה.

29 אמנם עדיין צ"ע בזה, דמה מרוויח אם מתפלל תפלת נדבה, והלא סוף כל סוף הרי החסיר את תפלת החובה, ואין כאן אלא תפלת נדבה דהויא חפצא של תפלה בפ"ע ואינו יוצא בה ידי חובתו. והרשב"א דף כב: ד"ה ספק מפרש שמתפלל על התנאי, שאם יצא ידי חובתו, הרי זו התפלה לשם נדבה ואם עדיין לא יצא, הרי זו התפלה לשם חובה. אמנם עיין בדברי הרמב"ם שכתב פ"י מהל' תפלה ה"ו וז"ל מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה, שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל עכ"ל. ויש לדקדק דהרמב"ם לא הזכיר שיתפלל על תנאי אלא שיש לו להתפלל על דעת שהיא תפלת נדבה, וקשה כנ"ל.

30 ונראה לומר דיש בתפלה שני קיומים: א קיום חובת התפלה הקבועה, ב קיום של בקשת רחמים, וכמבואר בגמ' לעיל כ: דנשים חייבות בתפלה, "דרחמי נינהו". וכן מבואר בגמ' לקמן כו. לענין תשלומין, "דצלותא רחמי היא, כל אימת דבעי מצלי ואזיל". ואם כן י"ל דבאמת לר"י בספק התפלל פקע ממנו חובת התפלה, דליכא חיוב מצוה דרבנן במקום ספק. אולם נראה דהך פטור אינו אלא בנוגע לחיוב להתפלל תפלת החובה הקבועה. ועכ"ז חייב להתפלל מדין רחמים, וע"כ סובר ר"י דמתפלל נדבה כדי לקיים את הקיום של רחמים. ולפי"ז מבואר דאף לר"י לגבי חובת התפלה הקבועה, אין כאן עצה כלל היאך להסתלק מן הספק, ומה שמתפלל תפלת נדבה היינו רק כדי לקיים את הקיום של רחמי. ונראה דר"י סובר שצריך לקיים את קיום התפלה דאפשר לו לקיים, ומכיון שיכול לקיים קיום תפלה בתורת רחמים הרי הוא חייב להתפלל נדבה.

31 ב ועוד יש לפרש את המחלוקת בין ר"א ור"י דלכולי עלמא חל דין ספק דרבנן לקולא, ואינו מחוייב להתפלל תפלת נדבה, ונחלקו אם יש רשות להתפלל נדבה. דר' יוחנן אמר "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" דמכיון דתפלה היא רחמי חל רשות להתפלל נדבה. ואילו ר"א סובר דאינו מתפלל תפלת נדבה, דתפלה בעי מתיר, דאיך אדם יעיז את פניו לבקש את צרכיו מה' בכל עת שירצה, ולפיכך אין לו להתפלל אלא בשעה הקבועה לכך. וכן מבואר בדברי הרא"ה בסוגיין ד"ה ור"א וז"ל אלא הכא בהא פליגי דר"א סבר דאינו דרך כבוד בתפלה דהיא צלותא להתפלל ולחזור ולהתפלל ושיבוא אדם בכל שעה לפני מלך המלכים אלא שעות שקבעו לו ושהורשה משא"כ בק"ש דהוא שינון, ור' יוחנן סבר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו דרחמי אינון עכ"ל.

32 גמ'. וז"ל ואמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה איני והאמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה בען מיניה הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת מהו שיגמרו ואמר לן גומרין כל אותה ברכה הכי השתא התם גברא בר חיובא ורבנן דלא אטרחוהו משום כבוד שבת אבל הכא הא צלי ליה עכ"ל. והנה פסק הרמב"ם פ"י מהל' תפלה ה"ז וז"ל מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא ואם נזכר והוא בתוך התפלה גומר הברכה שהתחיל בה וחוזר ומתפלל של שבת. במה דברים אמורים בערבית או בשחרית או במנחה אבל במוסף פוסק אפילו באמצע הברכה וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף חוזר ומתפלל מוסף אחד שבת ואחד יו"ט ואחד ראש חודש עכ"ל. וכתב הכס"מ שם "ודע שבנוסחאות שלנו כתוב מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא, ויש אומרים שאי אפשר לגרוס כן שא"כ למה כתב רבינו וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף חוזר ומתפלל מוסף וכו' דמילתא דפשיטא היא דהא אפילו בערבית שחרית ומנחה חוזר, אלא הגירסה הנכונה היא כמו שנמצא בקצת נוסחאות מי שטעה והתפלל של חול בשבת יצא, וטעמו מדאמרינן בדין הוא דבעי לצלויי י"ח אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו היכא דעבר וצלי יצא. ושיבוש הוא בידם דהא אמרינן בפרק במה מדליקין כד. ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחוש"מ ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ומי גרע שבת מראש חודש וחולו של מועד, אלא ודאי לא יצא אא"כ הזכיר של שבת, ומ"ש וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף וכו' משום יו"ט ור"ח קתני לה דאפילו ביו"ט ור"ח אם לא הזכירם במוסף חוזר, ומיהו אפשר לקיים גירסת יצא אם הזכיר של שבת ורבותא אשמועינן שאע"פ שלא אמר תפלה הסדורה לשבת יצא".

33 ובפשטות נראה שהמחלוקת בין שתי הגרסאות תלויה בהכי, אם תפלת שבת צריכה דוקא ז' הברכות, וא"א לצאת כלל בתפלת י"ח, דתפלת חול לא שייכא לשבת, או דילמא דתפלת י"ח שייכת לשבת אלא דמשום כבוד שבת לא אטרחוהו להתפלל י"ח, ואם התפלל י"ח בשבת יצא. אמנם יש לדקדק דלכאורה בין לגירסה דלא יצא ובין לגירסה דיצא מוכרח לומר די"ח ברכות שייכות בשבת ולא נחשבות לברכות לבטלה, דאי לאו הכי אמאי אינו מפסיק באמצע הברכה, ומזה שגומר את הברכה שהתחיל בה מוכח דאינה ברכה לבטלה.

34 והנראה בזה, דעיין במג"א סי' תקצ"ג סק"ב שכתב דבתפלת חול אין הברכות מעכבות זו את זו. ונראה לומר בביאור שיטתו דס"ל דלגבי חובת התפלה הקבועה פשיטא דכל י"ח הברכות מעכבות זו את זו, אבל בנוגע לקיום דרחמי, כל ברכה לחודה קאי, ואין הברכות מעכבות זו את זו וחל קיום רחמים אפילו בברכה אחת ואע"פ שלא אמר כל י"ח ברכות. ולפי"ז י"ל שהטעם שאם טעה והתחיל בברכה של חול בשבת, שגומר כל אותה ברכה, דאפילו אם ע"י הברכות של חול א"א לצאת בהן ידי חובת התפלה הקבועה דשבת מכל מקום שפיר מקיים את הקיום דתפלה שחל מדין רחמים, דגם בשבת חל קיום רחמי, וע"כ צריך לסיים את הברכה כדי לקיים חלות קיום תפלה שחלה מדין רחמים.

35 אך עדיין יש לדקדק בב' הלשונות דלכאורה מיירי שהזכיר של שבת בתפלה, דאל"כ פשיטא דלא יצא - דלא גרע שבת מראש חודש שצריך להזכיר בו מעין המאורע, ואם לא הזכירו חוזר ומתפלל. וא"כ צ"ב מהו יסוד המחלוקת שבין ב' הגירסאות ברמב"ם אם יצא או לא. ונראה דנחלקו אם צריך להזכיר הזכרת שבת דוקא במטבע של תפלת שבת או דבכל הזכרת שבת בעלמא סגי ויצא יד"ח. כלומר דמיירי שהזכיר של שבת בהזכרה בעלמא אך לא חתם בברכת מקדש השבת כדין תפלת השבת דעלמא, ופליגי אם יצא בהזכרה זו בדיעבד או לא.

36 והנה לגבי מוסף פסק הרמב"ם הנ"ל שאם התחיל בשל חול ונזכר באמצע הברכה שפוסק באמצע, וצ"ב מאי שנא מוסף משאר תפילות שבת דקיי"ל שגומר את הברכה שהתחיל בה. ונראה דאע"פ דקיי"ל דתפילות כנגד תמידים תקנום מכל מקום חלוק תפלת מוסף משאר תפילות ביסוד דינו, דבשאר התפילות הא דאמרינן דכנגד תמידים תקנום היינו לגבי המחייב של התפלה, אבל עיקר חלות קיום התפלה הוי קיום של רחמים ועבודה שבלב. משא"כ בתפלת מוסף שלא רק המחייב דמוסף דנתקנה כנגד הקרבן אלא אף עצם חלות קיום תפלת המוסף הוי קיום קרבן דחל מדין ונשלמה פרים שפתינו. וכן מבואר בתוס' לקמן דף כו. ד"ה איבעיא להו דליכא דין תשלומין במוסף, דמכיון דתיקנו תפלת מוסף משום ונשלמה פרים שפתינו אמרינן במוסף עבר זמנו בטל קרבנו משא"כ בשאר תפילות דרחמי נינהו. וכן מבואר מדברי רבינו יונה דף יח. בדפי הרי"ף ד"ה טעה שביאר דתיקנו לומר פסוקים רק במוסף ולא בתפלת יוצר של שחרית מכיון שתפלת מוסף היא כנגד הקרבן ואין לה תשלומין אם עבר זמנה, משא"כ בשאר תפילות שהם משום רחמים. ולפי"ז י"ל דמשום כך פסק הרמב"ם דאם התפלל של חול במוסף דמפסיק באמצע הברכה, דמכיון דליכא במוסף קיום רחמים אין ענין שיסיים את הברכה. ולפי"ז נמי מבואר דברי הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"י שפסק דאין מתפללים מוסף תפלת נדבה, ונראה דסברתו משום דליכא במוסף קיום דרחמים. ועוד יש נפק"מ דלפי"ז נשים פטורות מתפלת מוסף משום שאינן חייבות בתפלה אלא משום רחמים.

37 גמ'. וז"ל ואמר ר' יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לביהכ"נ וכו' אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל עכ"ל.

38 בענין תפלת נדבה

39 א. שיטת הרי"ף והרמב"ם

40 כתב הרי"ף דף יב: - יג א בדפיו וז"ל והלכתא כר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ומפרשי רבנן דהני מילי ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור וציבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקיי"ל דתפילות כנגד תמידין תקנום וכשם שאין הציבור מביא עולת נדבה כך אין הציבור מתפללים תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן היחיד מביא עולת נדבה הלכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין תפלת נדבה שאין מתנדב בקרבן מוסף. והא דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה מפרשי לה רבנן כגון שהתפלל תפלתו אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל ועמד להתפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה שאם בא לגומרה נמצא כמי שהקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ולפיכך פוסק אפילו באמצע ברכה ובהא אפילו ר' יוחנן מודה דלא קאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בהן אבל תפלת חובה לא קאמר עכ"ל.

41 והנה יש לחקור בדין תפלת נדבה האם הויא חפצא של תפלה בפ"ע וחלוקה בעצם החפצא שלה מתפלת חובה, או דילמא דמצד החפצא של התפלה ליכא חילוק בין תפלת נדבה לתפלת חובה, וכל החילוק שביניהן הוא רק לגבי חובת הגברא דחייב להתפלל תפלת חובה, ומאידך אין עליו חיוב להתפלל נדבה. ועוד יש להסתפק בדין שאין מתפללים נדבה אא"כ מחדש בה דבר, האם דין הוא בחפצא של תפלת נדבה, דבכדי לאשוויה לחפצא של תפלה צריך הגברא לחדש בה דבר, דע"י שמחדש בה דבר חל בחפצא של התפלה חלות שם תפלת נדבה. משא"כ בתפלת חובה חלות שם תפלה חלה מאליה ואין הגברא צריך לעשותה לחפצא של תפלה. או דילמא דיסוד ההלכה שצריך לחדש דבר בתפלת נדבה אינו דין בחפצא של התפלה, דמצד החפצא של התפלה אין נ"מ בין תפלת חובה לתפלת נדבה, דהנ"מ בין תפלת נדבה לתפלת חובה הוא רק בנוגע לחובת הגברא להתפלל. והדין בנדבה שצריך לחדש בה דבר הוי דין ברשות הגברא להתפלל. דאם רוצה להתפלל נדבה מבלי לחדש דבר בתפלתו אין חסרון בעצם החפצא של התפלה אלא דליכא מתיר להתפלל אא"כ מחדש בה דבר.

42 ולכאורה יש לתלות ספק זה במחלוקת הראשונים אם צריך לחדש דבר אף כשיש ספק אם התפלל או לא. דשיטת רב האי גאון היא דבכל אופן שמתפלל תפלת נדבה צריך לחדש בה דבר ואף בספק התפלל כך נקטו הב"ח סי' ק"ז ד"ה ועוד והלח"מ פ"י מהל' תפלה ה"ו בשיטת רב האי גאון. ואילו שאר ראשונים רבינו יונה דף יא: בדפי הרי"ף ד"ה ולפי, והרא"ש סי' ט"ו ס"ל דבספק התפלל מתפלל תפלת נדבה ואינו צריך לחדש בה דבר - דאין לך חידוש דבר גדול מזה. ונראה לבאר את פלוגתתם, דרב האי גאון סובר דצריך לחדש בה דבר כדי לאשוויה לחפצא של תפלת נדבה, ומשום כך בכל אופן שמתפלל נדבה צריך לחדש בה דבר. ואילו רבינו יונה והרא"ש סוברים דאין חילוק בין חפצא של תפלת נדבה לחפצא של תפלת חובה, דכל החילוק ביניהם הוא רק לגבי חובת הגברא להתפלל, וההלכה דבעי לחדש דבר בתפלת נדבה חל מדין מתיר כדי להתיר לגברא להתפלל. ולפיכך היכא שנסתפק אם התפלל אזי עצם הספק הוי המתיר להתפלל ולא צריך לחדש דבר בתפלתו כדי להתירו להתפלל, וזוהי כוונת הראשונים שכתבו "דאין לך חידוש גדול מזה".

43 והנה לכאורה צ"ע בדברי הרי"ף שכתב שאם עמד בתפלה אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע הברכה ואינו גומר תפלתו, שאם בא לגמור יעבור בבל תוסיף דנמצא כאילו מקריב שני תמידים, וצ"ע דבשלמא אם מתפלל לשם חובה יעבור בבל תוסיף דכמאן דמקריב ב' תמידים, אמנם קשה אמאי אינו משלים תפלתו לשם נדבה, דהרי הרי"ף פסק כשיטת ר' יהודה אמר שמואל שיחיד מתפלל תפלת נדבה, וא"כ אמאי אינו גומר את תפלתו על דעת שתהא נדבה. והנה עיין ברמב"ם פ"י מהל' תפלה ה"ו וז"ל מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה שאם רצה יחיד להתפלל כל היום נדבה יתפלל. מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל, וצ"ב בכוונת השגתו. והכסף משנה ביאר שהראב"ד משיג מאי שנא תפלת ערבית שאינו פוסק באמצע הברכה והרי קבלוה כחובה, וז"ל ונראה שטעמו שאע"פ שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן לעיל פ"א ה"ו, ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחילתה היתה רשות עכ"ל.

44 והגר"ח זצ"ל ביאר בחידושי רבינו חיים הלוי פ"י מהל' תפלה ה"ו דהרמב"ם סובר דאם נזכר בשחרית או במנחה שכבר התפלל פוסק באמצע ואינו יכול להמשיך להתפלל על דעת נדבה משום דהני תפילות הויין חובה בעיקר מילתייהו, ואי אפשר לצרף תפלת חובה ותפלת נדבה לתפלה אחת - דתפלת נדבה ותפלת חובה חלוקות הן בעצם החפצא של תפלה שלהן ומשום כך לא מצטרפין אהדדי. משא"כ לגבי ערבית דאע"פ שקבעוה לחובה היינו שקיבלו על עצמן חובה להתפללה, אבל התפלה בעצמותה עדיין הויא חפצא של תפלת רשות ונדבה. וע"כ פסק הרמב"ם דערבית מצטרפת עם תפלת נדבה דחד מינא נינהו, עכ"ד הגר"ח זצ"ל. ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד ביסוד הגדר דתפלת נדבה, דלשיטת הרמב"ם תפלת נדבה חלוקה בעצם החפצא שלה מתפלת חובה, והויין ב' דיני תפלה בפ"ע שאינן מצטרפות אהדדי. ואילו הראב"ד סובר דתפלת נדבה ותפלת חובה שוין בעיקר החפצא של תפלה ואינן חלוקות מהדדי אלא בחובת הגברא להתפלל, וע"כ שפיר יכולין להצטרף. וזהו שהשיג הראב"ד "אין כאן נחת רוח" כלומר שאף בשחרית ומנחה אם נזכר באמצע הברכה שכבר התפלל אין לו להפסיק אלא ישלים תפלתו לשם נדבה. ומבואר לפי"ז שכוונת הראב"ד בהשגתו אינו להשיג על מש"כ הרמב"ם בסיפא דתפלת ערבית רשות, וכדפירש הכס"מ דכוונתו להשיג דכבר קיבלוה כחובה. אלא הראב"ד השיג על הרישא שברמב"ם, דס"ל שאף בשאר התפילות ישלים תפלתו על דעת שהיא נדבה, דתפלת חובה ונדבה הויין חפצא אחת של תפלה דמצטרפות אהדדי דחד מינא נינהו.

45 ולפי"ז יש לתרץ את דברי הרי"ף הנ"ל שאם התחיל להתפלל על דעת שהיא חובה אי אפשר לו לסיים תפלתו על דעת נדבה, דתפלת נדבה ותפלת חובה אינן מצטרפות אהדדי דחלוקות זו מזו בעיקר חלותן ומשום דהויין ב' חפצא של תפלה בפ"ע, וכדביאר הגר"ח זצ"ל בשיטת הרמב"ם.

46 ולפי"ז י"ל דאליבא דהרי"ף והרמב"ם המתפלל תפלת נדבה צריך לחדש בה דבר כדי לאשוויה לחפצא של תפלת נדבה, והדין שצריך לחדש בה דבר דין הוא בחפצא של התפלה ובעיקר חלות שם תפלת נדבה ולא ברשות הגברא להתפלל. וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"ט וז"ל תפילות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו הרשות בידו וכל אותן התפילות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בתפלה בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה ואם חידש בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה עכ"ל. ומבואר שצריך לחדש דבר בחפצא של התפלה כדי לאשוויה לחפצא של תפלת נדבה וזה "מש"כ כדי להודיע שהיא נדבה". וממילא י"ל שאף במקום שיש ספק אם התפלל או לא צריך לחדש בה דבר כדי להתפלל חפצא של תפלת נדבה וכמו שנתבאר לעיל בשיטת רב האי גאון.

47 והנה פסק הרי"ף שציבור אינם מתפללים תפלת נדבה מפני שציבור אינם מביאים עולת נדבה. וכן פסק הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"י וז"ל אין הציבור מתפללים תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ"ל. ונ"ל דלשיטתייהו אזלי דס"ל דתפלת חובה ותפלת נדבה הויין ב' חפצא של תפלה בפ"ע, דחלוקות הן מהדדי בעיקר חלות שמם. ולפיכך סוברים דמכיון שאין ציבור מביאין קרבן נדבה לית ליה לציבור החפצא של תפלת נדבה דהויא חפצא של תפלה בפ"ע, דלא ניתן לציבור להתפלל אלא החפצא של תפלת חובה.

48 ולכאורה יש בזה עוד נפקא מינה, דלשיטת הרי"ף והרמב"ם דתפלת נדבה הויא חפצא של תפלה בפני עצמה, אם לא התפלל תפלת חובה כשחרית או במנחה אינו מקיים דין תשלומים ע"י שיתפלל תפלת נדבה, דתפלת חובה ונדבה הויין תרי דיני תפלה נפרדים החלוקות מהדדי בעיקר חלותן ושמן. ויש להוסיף עוד דתפלת חובה מתייחסת לזמן מסוים משום דהיא באה כנגד קרבן חובה שקרב בזמן מסוים, וחל בה חלות שם תפלת שחרית או תפלת מנחה, משא"כ בתפלת נדבה שהיא באה כנגד קרבן נדבה שאינו תלוי בזמן מסוים ומשו"ה אף התפלה אינה מתייחסת לזמן מסוים, וחלה בה חלות שם תפלה כללית דתפלת נדבה, ומשום כך אין לקיים דין תשלומין לשחרית ומנחה עי"ז שמתפלל תפלת נדבה. ולפי"ז מסתבר שאם התפלל שחרית או מנחה לשם נדבה לא יצא יד"ח, וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' תפלה ה"ג וז"ל נהגו הרבה אנשים להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות והורו מקצת גאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה עכ"ל, ומשמע שבהתפלל תפלת מנחה לשם רשות צריך לחזור ולהתפלל תפלת מנחה עוד פעם לשם חובה. והטעם בזה משום דאין תפלת נדבה מתייחסת לזמן מסוים ולא חל בה חלות השם המסוים של תפלת שחרית או מנחה דאינה אלא חפצא וחלות שם תפלה כללית דתפלת נדבה.

49 ולפי מה שנתבאר נראה דלשיטת הרמב"ם יש נפק"מ בין שחרית ומנחה דביסודן הויין תפלת חובה ואם מתפללן לשם נדבה לא יצא יד"ח, לבין תפלת ערבית דכיון דהויא חפצא דרשות אם התפלל ערבית לשם נדבה יצא יד"ח.

50 וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"י מהל' תפלה ה"ו וז"ל ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה עכ"ל, ומשמע דיוצא ידי חובת ערבית עי"ז שגומרה לשם נדבה, דתפלת נדבה מצטרפת עם תפלת ערבית שבעצמותה הויא חפצא של רשות ונדבה, דחד מינא נינהו וכדביאר מרן הגר"ח זצ"ל בחידושיו שם. ולפי"ז י"ל דאם מתפלל תפלת ערבית לשם נדבה יצא יד"ח.

51 ועיין בדברי הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"י וז"ל ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות ויו"ט לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד עכ"ל. ומבואר שנחלקו הגאונים אם יש תפלת נדבה בשבת וימים טובים, ובביאור מחלוקתם נראה דיש לחקור בהך דינא דאין מקריבין נדרים ונדבות בשבת ויו"ט, האם זה משום איסור מלאכה דשבת, שבהקרבת נדבה עובר על איסור מלאכת שבת ומשו"ה אין מקריבין נדבות בשבת. ולפי"ז י"ל דמכיון דבתפלה אינו עובר על איסור מלאכה ממילא מותר, דאיסור שבת לא שייך לתפלה. או"ד דחל דין מסויים בהלכות קרבן, דאין זמנם של נדרים נדבות להקרב בשבת ויו"ט, וממילא אין להתפלל גם תפלת נדבה בשבת ויו"ט מאחר שתפלת נדבה צריכה להיות כנגד קרבן נדבה ואין מקריבין נדבה בשבת ויו"ט.

52 והנה עיין בדברי הרמב"ם פ"א מהל' חגיגה ה"י וז"ל מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם, מכלל שקריבין ברגל עכ"ל. וצ"ע דהרי בחולו של מועד אין איסור מלאכה להקריב קרבנות, ולמה בעינן פסוק להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחוה"מ. ועל כרחך צ"ל משום דשבת ויו"ט אינם זמני הקרבה, וקמ"ל הפסוק דחול המועד הוי זמן הקרבה. וא"כ חזינן מזה דשבת ויו"ט אינם זמני הקרבה מצד הלכות הקרבן. ולכן ס"ל להני גאונים דאין להתפלל תפלת נדבה בשבת ויו"ט, אע"פ שאין בתפלה איסור מלאכה, דמ"מ אינו זמן הקרבה. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דתפלת נדבה הויא חפצא של תפלה בפ"ע שנתקנה כנגד קרבן נדבה, ומכיון דליכא קרבן נדבה בשבת הוא הדין דליכא תפלת נדבה בשבת.

53 ברם יש לעיין עוד בשיטת הרמב"ם דס"ל דתפלת חובה ותפלת נדבה הויין ב' דיני תפלה נפרדים דחלוקות הן בעיקר החפצא שלהן ואינן מצטרפות יחד, דא"כ צ"ע מדוע פסק הרמב"ם פ"י מהל' תפלה ה"ו שאם נזכר בערבית שכבר התפלל שמשלים את תפלתו בנדבה ומשום שלא התפלל תפלת מעריב מתחילה אלא על דעת שאינה חובה, דלכאורה מאחר שקבעו מעריב לחובה עצם החפצא של תפלת ערבית הויא תפלת חובה, ואינה אלא רשות לגבי חובת הגברא להתפלל, ושוב תיקשי אמאי ממשיך ומשלים תפלתו לשם נדבה, והא תפלת חובה ונדבה הויין ב' דיני תפילות שלא מצטרפים יחד.

54 ועוד צ"ע דהרי פסק הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"י שאין הציבור מתפללים תפלת נדבה ושאין מתפללים נדבה בשבת ויו"ט, ואי נימא דהרמב"ם סובר דתפלת ערבית בחפצא הויא תפלת נדבה, וכדמשמע ממה שפסק פ"י מהל' תפלה ה"ו שבערבית חל צירוף בתפלה אחת שהתפלל חציה לשם חובה וחציה לשם נדבה משום דערבית ביסודה הוא רשות, ומשמע דמשו"ה תפלת ערבית שוה לתפלת נדבה ויוצא יד"ח תפלת ערבית בנדבה. ולפי"ז צ"ע מדוע מתפללין תפלת ערבית בציבור, וכן צ"ע אמאי מתפללים ערבית בשבת ויו"ט כיון דביסודה הויא חפצא דתפלת נדבה. ועוד צ"ב, דהרי הרמב"ם פסק בפ"א ה"ט מהל' תפלה דתפלת נדבה בעי חידוש דבר, וז"ל אם רצה אדם להתפלל כל היום הרשות בידו וכל אותן התפילות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה עכ"ל. ואילו בערבית דעלמא אין צורך לחדש בה דבר כדי להתפללה.

55 ואשר נראה ליישב כל זה דיש ב' דינים בדין רשות וחובה: א דין רשות וחובה בחיוב הגברא, ב דין רשות וחובה בחפצא של התפלה, דהיינו דתפלת חובה הוי חפצא של תפלה מבלי שיחדש בה המתפלל דבר, משא"כ חפצא של תפלת נדבה אינה חלה כחפצא של תפלה עד שהמתפלל יחדש בה דבר, ועי"ז יעשנה לחפצא של תפלה. ולפי"ז נראה דכוונת הרמב"ם במש"כ בפ"י ה"ו מהל' תפלה שתפלת ערבית אינה חובה - היינו בנוגע לחיוב הגברא להתפללה דאין עליו חיוב להתפלל ערבית ואינה אלא רשות. אמנם לגבי החפצא של התפלה סובר הרמב"ם דבחפצא תפלת ערבית הוי חפצא של תפלת חובה, ולפיכך אין הרמב"ם מצריך בערבית חידוש דבר לשוויה לחפצא של תפלה, דמכיון דערבית הויא בחפצא תפלת חובה חל בה שם תפלה מאליה מבלי לחדש בה דבר.

56 ונראה לפרש דזוהי כוונת הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"ו שכתב וז"ל וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה וכו' ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה וכו' עכ"ל, ודבריו צ"ב דמשמע דתפלת ערבית הויא חובה ומ"מ אינה חובה ממש כשחרית ומנחה, וצ"ב. ונראה לפי"מ שביארנו דר"ל דתפלת ערבית הויא חפצא של תפלת חובה כשחרית ומנחה אבל אין בה דין חובת גברא כמו שיש בשחרית ומנחה. ולפי"ז נראה דמה שהציבור מתפללים ערבית, וכן מה שמתפללים ערבית בשבת ויו"ט אע"פ שאין מקריבין בהם נדבה הוא משום דבחפצא של התפלה הויא ערבית חפצא של תפלת חובה, ובשבת ויו"ט אין מתפללים תפלה שבחפצא היא נדבה. אמנם מתפללין ערבית בשבת ויו"ט דאע"פ דהויא רשות בנוגע לחובת הגברא מ"מ החפצא דהתפלה היא חפצא דתפלת חובה.

57 ולפי"ז נראה לבאר השגת הראב"ד שם שהשיג "אין כאן נחת רוח", דמכיון דערבית הויא חפצא של תפלת חובה, ובעצם החפצא של התפלה אין חילוק בין ערבית לשחרית ומנחה, דרק בנוגע לחיוב הגברא להתפלל יש חילוק ביניהם, לפיכך סובר הראב"ד שגם בערבית אי אפשר לצרף לתפלה אחת תפלה דחציה לשם חובה וחציה לשם נדבה, דהויין ב' סוגי תפילות בעצם החפצא שלהן, שהרי החפצא של תפלת נדבה אינה מתייחסת לזמן מסוים משא"כ החפצא של תפלת חובה מתייחסת לזמן.

58 ובישוב שיטת הרמב"ם דס"ל שמשלים את תפלתו בערבית על דעת שהיא נדבה, וערבית מצטרפת לתפלת נדבה לצאת יד"ח, נראה דס"ל דתפלת ערבית הויא חפצא וחלות שם בפ"ע דתפלת רשות, ותפלת רשות אינה חפצא של תפלת נדבה, ומ"מ גם אינה חפצא של תפלת חובה, אלא מהווה חלות שם וחפצא בפ"ע דתפלת רשות. ולפי זה י"ל דאע"פ שתפלת חובה ונדבה אינן מצטרפות, מ"מ תפלת רשות ותפלת נדבה מצטרפות דלא סתרי אהדדי, ולכן אע"פ שהתחיל להתפלל ערבית על דעת שהיא רשות יכול להשלימה על דעת שהיא נדבה.

59 שיטת הראב"ד

60 כתב הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף וז"ל וכן תמהתי על הגאון מה ראה לומר בו איסור בל תוסיף אי משום דאמר שמואל פוסק ואפילו באמצע הברכות אנן אם רצה פוסק קאמרינן אבל חובה לפסוק לא אמר לא ליחיד ולא לציבור והרי ציבור מוסיפין נעילה בחובה ואין בה משום בל תוסיף עכ"ל.

61 ובביאור הראב"ד נראה דס"ל דתפלת נדבה אינה חפצא של תפלה בפ"ע. דהראב"ד ביאר את דברי שמואל שפוסק באמצע הברכה, דהיינו דאם רוצה לפסוק פוסק, אבל אם רוצה גומר את תפלתו לשם נדבה, דתפלה שחציה לשם חובה וחציה לשם נדבה שפיר מצטרפת לחפצא אחת של תפלה. דהנפקא מינה בין תפלת נדבה לתפלת חובה היא רק בנוגע לחובת הגברא להתפלל, אך בעיקר החפצא התפילות שוות הן ומצטרפות ביחד.

62 ונראה דלדעת הראב"ד יסוד ההלכה דתפלת נדבה קובע שאדם רשאי להתפלל כמה שירצה, ושחייב להתפלל לפחות ג' תפילות, אבל אין שיעור למעלה כמה תפילות רשאי הוא להתפלל, וכדברי ר' יוחנן, "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו". וכן מבואר נמי בדברי הראב"ד פ"א מהל' תפלה ה"י וז"ל אלא דר' יוחנן לא אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום אלא בי"ח שהיא תפלת רחמים ובקשה ושוהה ביניהם כדי שיתחולל דעתו עליו ויכוין לבקש רחמים עכ"ל. ומשמע מדבריו שסובר דבתפלת י"ח שהיא חלות רחמים ובקשה אין שיעור כמה תפילות רשאי להתפלל, והשיעור דג' תפילות הוא רק שחייב אדם להתפלל לפחות ג' תפילות ביום. ויוצא דהראב"ד סובר דתפלת נדבה לא נתקנה דוקא כנגד קרבן נדבה ואינה חפצא בפ"ע של תפלה אלא דכל התפילות שוות הן, ולכן חובה ונדבה מצטרפין אהדדי. ואילו לדעת הרמב"ם, אין חובה ונדבה מצטרפין, משום שנתקנו כנגד סוגים שונים של קרבנות, והויין תרי מיני תפלה החלוקות בעצם החפצא שלהן ובחלותן. ולדעת הרמב"ם דין ג' תפילות ביום מהווה שיעור כמה תפילות חובה יכול אדם להתפלל ביום, שחייב להתפלל רק ג' תפילות חובה ביום ואין להוסיף עליהן. אלא דחל דין אחר שיכול להתפלל גם תפלת נדבה המהווה חפצא של תפלה בפ"ע שנתקנה כנגד קרבן נדבה.

63 והנה הראב"ד פ"א מהל' תפלה ה"י כתב בטעם הגאונים שאין מתפללים נדבה בשבת ויו"ט דר' יוחנן לא אמר שיתפלל אדם כל היום כולו אלא בתפילות של רחמים ובקשה ולא בתפילות שבת ויו"ט דתפלת הודאה הן, ואם יודה ויחזור ויודה הויא ברכה לבטלה. ונראה דהראב"ד אזיל לשיטתו דס"ל דאין חפצא בפ"ע של תפלת נדבה שנתקנה כנגד קרבן נדבה וע"כ אין לתלות טעם הגאונים שאין מתפללים נדבה בשבת בהא דליכא קרבן נדבה בשבת. ולשיטת הראב"ד יסוד הדין דתפלת נדבה הוא דיש לגברא רשות להתפלל ולבקש רחמים כל היום, ודין זה לא נאמר אלא בתפלת י"ח דחלות רחמי היא ולא בתפלת שבת ויו"ט דחלה כתפלת הודאה בלבד, דבזה אין לגברא רשות להתפלל יותר ממה שנתחייב.

64 והנה הרמב"ם פסק פ"א מהל' תפלה ה"י וז"ל אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל מצינו קרבן נדבה בציבור והיא עולה הבאה מן המותר שהיא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצויה עכ"ל. ונראה דבאמת לשיטת הראב"ד ציבור יכולים להתפלל תפלת נדבה משום דאין תפלת נדבה חלה דוקא כנגד קרבן נדבה, אלא דחלות תפלת רחמים היא, דלואי שיתפלל אדם כל היום, ובכן הראב"ד סובר שהדין שאין הציבור מביאין קרבן נדבה לא שייך לדין תפלת נדבה בציבור. והראיה לזה ממה שכתב הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף דנדבה היא שוה לתפלת נעילה בתענית, והרי תפלת נעילה איננה כנגד איזה קרבן כלל, אלא מהווה חלות תחנונים ובקשה, וכמו שכתב הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"ז וז"ל וכן תקנו תפלה אחר תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית וזו התפלה נקראת תפלת נעילה עכ"ל. והראב"ד השוה כל תפילות נדבה לנעילה, שכולן חלות תחנונים הן, ואינן כנגד שום קרבן כלל. ומה שהביא הראב"ד ראיה לשיטתו דציבור מתפללין נדבה משום שיש קרבן ציבור של נדבה לקיץ המזבח, לא כתב כן להסביר טעמא דנפשיה, אלא רק לחלוק על סברת הרמב"ם, דאילו לדידיה אין הדין תלוי כלל בהיות תפלת הנדבה כנגד איזה שהוא קרבן, שהרי תפלת נדבה חלה בתורת רחמים ותחנונים, ומשו"ה אף הציבור מתפללים תפלת נדבה.

65 ולפי"ז נראה לבאר נמי את דברי הראב"ד שהשיג על הרמב"ם פ"י מהל' תפלה ה"ו וז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל, שהראב"ד השיג על הרמב"ם שפסק דבשחרית ומנחה אם נזכר שכבר התפלל פוסק באמצע הברכה ואינו משלים את תפלתו על דעת שתהא נדבה. דלשיטת הראב"ד הא דתני פוסק היינו שאם רוצה פוסק אבל אם רוצה משלים את תפלתו לשם נדבה, דתפלת חובה ותפלת נדבה מצטרפין ביחד משום דהריהן חפצא אחת של תפלה. והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם אזיל לשיטתו למש"כ בהשגותיו על הרי"ף. ולפי"ז מבואר שהראב"ד אינו משיג על הסיפא שברמב"ם שפסק דבערבית תפלת חובה ונדבה מצטרפין ומשום שלא התפלל ערבית אלא על דעת שאינה חובה, ומשיג דתפלת ערבית קבלוה כחובה ולא תצטרף וכפי שפירשו הכס"מ, והגר"ח זצ"ל.

66 ולפי דברינו דהראב"ד ס"ל דתפלת נדבה ותפלת חובה שוות הן ומהויין חפצא אחת של תפלה נראה דלדעת הראב"ד אין צורך לחדש דבר בתפלת נדבה. וכן כתב הראב"ד להדיא והשיג על הרמב"ם שפסק דבעינן חידוש דבר בתפלת נדבה פ"א מהל' תפלה ה"ט וז"ל אע"פ שלא יחדש עכ"ל.

67 אך שיטתו צ"ע דהא אמרינן בגמ' "אמר ר' יהודה אמר שמואל אם יכול לחדש דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל", וי"ל דלדעת הראב"ד כוונת הגמ' אינו שאסור להתפלל תפלת נדבה מבלי לחדש בה דבר, אלא דאם אין לו צורך למה יחזור ויתפלל. ועוד אפשר לומר דהראב"ד סובר דפליגי ר' יהודה אמר שמואל ור' יוחנן, דלר' יהודה אמר שמואל תפלת נדבה צריך חידוש דבר, ואילו ר' יוחנן חולק עליו וסובר דאין צריך חידוש דבר, וקיי"ל כר' יוחנן דא"צ חידוש דבר.

68 ולפי מה שנתבאר יתכן דלשיטת הראב"ד שפיר יוצא אדם ידי חובת תפלת שחרית אם התפלל שחרית כתפלת נדבה, דתפלת נדבה ותפלת חובה הויין חפצא אחת של תפלת רחמים ובקשה ואינן חלוקות אלא רק בנוגע לחובת הגברא להתפלל. ומכיון שתפלת נדבה אינה מהווה חלות שם תפלה בפ"ע דלא נתקנה כנגד קרבן נדבה, שפיר מתייחסת תפלת נדבה לזמן מסויים ויוצא ע"י תפלת שחרית. ולפי"ז י"ל דלשיטת הראב"ד ה"ה דיצא יד"ח תשלומים לתפלה שהחסיר ע"י שיתפלל תפלת נדבה.

69 אמנם יש להקשות דלפי דברי הראב"ד פ"א מהל' תפלה ה"י דאין מתפללים תפלת נדבה בשבת ויו"ט משום דדין תפלת נדבה לא נאמר אלא בתפלה של רחמים ובקשה ולא בתפילות שבת ויו"ט שהן משום הודאה, אמאי חל דין תשלומין בתפלת שבת והרי דין תשלומין חל משום דתפלה הויא חלות רחמים, וכדאיתא בגמרא לקמן דף כו. "טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב' וכו' תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל", וצ"ע.

70 שיטת התוס'

71 כתבו התוס' ד"ה ור' יוחנן וז"ל אומר ר"י דהלכה כר' יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא תדע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר ר' יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק וכו' וכן אם יכול לחדש דבר בתפלתו עכ"ל. ונראה לדייק דתוס' סברי כשיטת הראב"ד דתפלת חובה ותפלת נדבה מצטרפים יחד, דכתבו התוס' דבספק התפלל קיי"ל כר' יוחנן דולואי שיתפלל אדם כל היום ומתפלל אפילו בלי חידוש דבר, ואילו בודאי התפלל אינו מתפלל תפלת נדבה בלי חידוש דבר, משום דקיי"ל כשמואל שאם נזכר באמצע תפלתו שכבר התפלל פוסק, דמשמע שאם נזכר באמצע תפלתו שכבר התפלל ויש לו יכולת לחדש דבר בתפלתו שישלים תפלתו, והא דאמרינן דפוסק הוא רק משום שאין לו חידוש דבר בתפלתו. ומבואר שהתוס' סוברים כדעת הראב"ד דמעיקר הדין תפלת נדבה ותפלת חובה שוות הן בעיקר חלות דינן ומצטרפין ביחד. ברם התוס' חולקים על הראב"ד פ"א מהל' תפלה ה"ט שסובר שאין צריך חידוש דבר להתפלל תפלת נדבה, ואילו התוס' ס"ל דבעי חידוש דבר בתפלת נדבה. אמנם נראה דלגבי חידוש דבר נחלקו תוס' והרי"ף, דלשיטת הרי"ף והרמב"ם חידוש דבר הוא דין בחפצא של תפלת נדבה, דצריך לחדש דבר בתפלתו כדי לאשוויה לחפצא דתפלת נדבה. משא"כ לדעת התוס' י"ל דחלות השם חפצא של תפלה חלה מאליה גם בתפלת נדבה, והדין שצריך לחדש בה דבר חל בחלות דין מתיר להתפלל, דאין לגברא רשות להתפלל ולתבוע צרכיו מאת ה' ית' מבלי מתיר. ובג' תפילות של חובה עצם החיוב הוי המתיר להתפלל, ואילו בנדבה החידוש דבר הוא המתיר להתפלל, ובמקום שיש ספק אם התפלל או לא עצם הספק מהווה המתיר להתפלל וכדנתבאר לעיל בדברי ר' יונה ד"אין לך חידוש גדול מזה".

72 ולפי"ז נראה דלשיטת התוס' המתפלל בזמן שחרית תפלת נדבה וחידש בה דבר יצא ידי חובתו, דתפלת חובה ותפלת נדבה הויין חד חלות שם תפלה בעיקר החפצא שלהן ואינן חלוקות אלא לגבי חובת הגברא להתפלל. ויוצא דלפי תוס' תפלת נדבה לא נתקנה כנגד קרבן נדבה ושפיר מתייחסת לזמן מסוים, ויוצא בה ידי חובת תפלת שחרית ומהניא נמי לתשלומין וכפי שנתבאר לעיל בשיטת הראב"ד.

73 ב. הרי"ף דף יג. בדפי הרי"ף והרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"י פסקו שאין הציבור מביאין קרבן נדבה ומשו"ה אין הציבור מתפללין תפלת נדבה. והקשו ע"ז הראשונים עי' בעה"מ ורבינו יונה דף יב: בדפי הרי"ף, ובהשגת הראב"ד פ"א מהל' תפלה ה"י דהרי מביאין עולת נדבה ממותר תרומת הלשכה לקיץ המזבח. ועיין בדברי הרמב"ן במלחמת ה' דף יג. בדפי הרי"ף שתירץ את שיטת הרי"ף וז"ל וכן מפרישם תחלה במותרות אינן אלא שהמזבח קונה שקלים שלו חובה וריוח לשם נדבה במס' זבחים פרק טבול יום קרי ליה עולת הקדש הא אילו רצו והתנדבו בתחילה צבור אחד כל ישראל בעולת השותפין היא נקראת וטעונה סמיכה בכולה ואין נסכיה מתרומת הלשכה ותפילות כנגד תמידים תקנום ואין נדבה לציבור כיוצא בהם ומה ששנו בספרא שהיא באה נדבת ציבור גם היא מן המותרות עכ"ל.

74 ונראה לבאר את דברי הרמב"ן שמתרץ דאין ציבור מביא עולת נדבה, אבל עולת נדבה קריבה לציבור, והטעם בזה משום דאין הציבור יכול לנדור להביא קרבן נדבה ושיחול ביה חלות שם קרבן ציבור. דאפילו אם נדרו כל הציבור להביא נדבה חל ביה חלות דין קרבן השותפין, דכל ישראל הם שותפין בו, דחלות שם קרבן ציבור תלוי בקרבן שבא מתרומת הלשכה, ומעות שמפרישים לתרומת הלשכה הויין רק לשם קרבן חובה, ועולת נדבה שבאה מן המותרות חל ביה חלות שם קרבן נדבה מאליו. ומכיון שאין הציבור מביאין קרבן נדבה אינם יכולים להתפלל תפלת נדבה, ואע"פ שמקריבין נדבה עבור הציבור.

75 והנה יש להקשות דלכאורה הרמב"ן סותר למש"כ בפירושו עה"ת ויקרא א, ב שכתב "ואפשר שנאמר שאם רצו ציבור להפריש בתחילה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידים ומוספין שתהיה נדבת ציבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכתוב הזה וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת ציבור ואינה בעולת העוף ולא בשלמים ומיעוטן נידונים כיחידים והוא העיקר", וצ"ע.

76 והגר"מ זצ"ל אמר דיש לחקור בשיטת הראשונים דאין ציבור מתפללים תפלת נדבה, האם כוונתם דליכא חלות שם תפלת הציבור בתפלת נדבה, דהיינו דאין מורידין ש"ץ לפני התיבה להתפלל נדבה עבור הציבור, אבל אם נתקבצו עשרה יחידים והתפללו ביחד תפלת נדבה בלחש שפיר חל חלות שם תפלה בציבור, דהרי כל יחיד ויחיד יכול להתפלל תפלת נדבה, ומשום שנתקבצו עשרה יחידים ביחד תפלת כל א' וא' לא גרע, והויא חלות תפלת נדבה דהיחיד, ומכיון שעשרה מתפללים תפילותיהם נדבה ביחד מצטרפים לתפלה בציבור. או"ד דליכא חלות שם תפלת נדבה בציבור כלל, והויא ברכה לבטלה דלא חל קיום תפלה כלל.

77 ועיין ברמב"ן מלחמות ה' שם וז"ל ולדבריו של רבינו ז"ל הא דאיתמר בפ' מקום שנהגו ט' באב אינו כתענית ציבור לנעילה ואקשינן והא א"ר יוחנן ולואי ומפרקינן התם חובה הכא רשות, יכול היה לפרק התם ליחיד הכא לציבור אלא שלא נמנעו ציבור מתפלת נדבה אלא שלא יורידו ש"ץ לפני התיבה אבל ציבור עצמן מתפללין הן ביחידין כל היום לואי וט' באב אינו כתענית ציבור לתפלת נעילה לא לשליח צבור דוקא משמע וזה חזוק לדבריהם שלא תקנו תפלת ש"ץ אלא להוציא שאינו בקי ולא לנדבה עכ"ל.

78 ומבואר להדיא בדברי הרמב"ן דהדין דאין ציבור מתפללים תפלת נדבה היינו דאין מורידין ש"ץ לפני התיבה בתפלת נדבה של ציבור, אבל אם הציבור עצמם התפללו תפלת נדבה חל חלות שם תפלה בציבור, דלא גרע מעשרה יחידים שהתפללו ביחד דחל על תפלתם חלות שם תפלה בציבור. ולשיטת הרמב"ן ליכא חלות שם תפלת הציבור בתפלת נדבה, דתפלת הציבור הויא חלות שם תפלה בפ"ע ומהווה תפלה משותפת של כל הציבור ביחד שמתקיימת ע"י חזרת הש"ץ. ודין תפלת הציבור הוא כנגד קרבן ציבור דהוי חלות שם קרבן בפ"ע ואינו כקרבן השותפין ולא שייך בנדבה וכנ"ל. ולפי"ז נראה דבתפלת ערבית שאין בה חזרת הש"ץ כלל, ונמצא שאין בה חלות דין תפלת הציבור אך חלה בה חלות קיום של תפלה בציבור, שפיר יכולים הציבור להתפלל ערבית בנדבה.

79 אמנם הגר"מ זצ"ל אמר דיש להסתפק בשיטת הרמב"ם פ"א ה"י וז"ל אין הציבור מתפללים תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ"ל, האם כוונתו דמשום שאין הציבור מביאין קרבן נדבה ליכא בתפלת נדבה חלות שם תפלת הציבור ואין מורידין ש"ץ לחזרת התפלה, ומ"מ לא גרע תפלתם מתפלת עשרה יחידים שכל אחד התפלל תפלת נדבה בלחש ואם התפללו ביחד חל צירוף ביניהם וחל בתפלתם דין תפלה בציבור. או דילמא דליכא חלות שם תפלת נדבה בציבור כלל, ואם התפללו עשרה יחידים יחד על שם נדבת ציבור הויא ברכה לבטלה ואף אין להם קיום תפלת נדבה בתורת תפלת יחיד דאין דנים אותם כעשרה יחידים. ודומה למה שמצינו לגבי מגילה הכתובה בין הכתובים שפסק הרמב"ם פ"ב מהל' מגילה ה"ח וז"ל אין קורין בציבור במגילה הכתובה בין הכתובים ואם קרא לא יצא וכו' אבל היחיד קורא בה עכ"ל. ומשמע שאם קראו בציבור במגילה הכתובה בין הכתובים דאין להם שום קיום דמקרא מגילה ואף אין להם קיום בתורת יחידים, אע"פ שיחיד שקורא במגילה הכתובה בין הכתובים יצא יד"ח. וכן בעשרה שהתפללו יחד תפלת נדבה בלחש ליכא להם שום קיום תפלה, וצ"ע.

80 ג. כתב הרי"ף הנ"ל שאם נזכר שכבר התפלל אפילו באמצע הברכה פוסק, שאם יגמור את התפלה נמצא כמי שמקריב שתי תמידים בשחרית שעובר בבל תוסיף. וצ"ע דהא חזרה על מצוה דעלמא מותרת, שהרי מותר ליטול ד' מינים פעמיים ביום או לתקוע בשופר פעמיים, ולמה אוסר הרי"ף שתי תפלות חובה ושני קרבנות תמיד משום בל תוסיף.

81 ונראה דס"ל להרי"ף שבתפלה שנייה לשם חובה, התפלה השנייה אינה חזרה על התפלה הראשונה, משום דכל חפצא וחפצא של תפלה מיוחדת היא לעצמה ואינה חזרה על אותה התפלה שהתפלל בראשונה. וכן בקרבן תמיד כשמביא תמיד שני הריהו מביא חפצא של קרבן המיוחד לעצמו ואינו חזרה על ההקרבה הראשונה, וע"כ עובר בבל תוסיף. משא"כ בנוטל ד' מינים פעמיים או תוקע שופר פעמיים חוזר ממש על המצוה הראשונה וחזרה מותרת.

82 ד. הגר"ח זצ"ל אמר דיש להוכיח מהגמרא דידן "ואמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל, ואם לאו, אל יחזור ויתפלל", דאם אחד מתפלל תפלת שחרית בשעה שהציבור מתפללין תפלת מוסף, שיש בזה קיום של תפלה בציבור. שהרי כאן מיירי דכבר התפלל, ורוצה לצאת מצות תפלה בציבור ומשום כך הוא מתפלל תפלת נדבה ומצטרף הוא עם הציבור בשעה שהם מתפללין תפלת חובה. ומוכח שאע"פ שהתפילות אינן שוות שהרי הוא מתפלל חפצא של תפלת נדבה והציבור מתפלל חפצא דתפלת חובה מ"מ מצטרפין הם ביחד להיחשב כתפלה בציבור. וה"נ לגבי מוסף ושחרית חל צירוף להיחשב שהתפלל תפלה בציבור. אמנם יש להעיר דלכאורה אף לפי דברי הגר"ח זצ"ל י"ל דבבכהאי גוונא חל רק חלות קיום תפלה בציבור, משא"כ לגבי חלות קיום תפלת הציבור אין קיום אא"כ מתפלל אותה תפלה ביחד עם הציבור, ואם יחזור הש"ץ בקול רם תפלת מוסף ליכא צירוף לזה שהתפלל תפלת שחרית.

83 ע"כ ענין תפלת נדבה

84 גמ'. וז"ל אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל ריב"ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל במאי קא מפלגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומר סבר אין יחיד אומר קדושה וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה עכ"ל. יש לעיין מהו יסוד המחלוקת בין רב הונא וריב"ל, ומהי סברת רב הונא דיחיד אומר קדושה דהא לכו"ע קיימא לן דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה כמבואר בסוגיין ובמגילה דף כג:. וכתב רש"י ד"ה רב הונא סבר וז"ל יחיד המתפלל עם הציבור אומר קדוש הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש"ץ לקדוש לית לן בה עכ"ל. ומשמע מפירושו דר' הונא סובר דדוקא יחיד המתפלל עם הציבור אומר קדושה, אבל יחיד המתפלל שמונה עשרה ביחידות אינו אומר קדושה בתפלתו. אך מפשטות לשון הגמ' משמע דלר' הונא יחיד אומר קדושה אף כשמתפלל ביחידות, דר' הונא סובר דקדושה הויא קיום בתפלת שמו"ע עצמה ולפיכך אף המתפלל ביחידות אומר קדושה. ואילו ריב"ל סובר דקדושה אינה נאמרת אלא בעשרה משום דהויא קיום בפ"ע דונקדשתי בתוך בנ"י ואינה נאמרת אלא בעשרה מדין דבר שבקדושה. אמנם לפי"ז צ"ב בשיטת ר' הונא דהא אין דבר שבקדושה פחות עשרה.

85 ויש לתרץ עפ"י דברי רבינו יונה דף יג: בדפי הרי"ף ד"ה ונקדשתי שכתב דאע"פ שק"ש בכלל דברים שבקדושה שאין לך דבר שבקדושה יותר מדבר שיש בו קבלת עול מלכות שמים, מכל מקום יחיד קורא ק"ש ואין בזה משום אין דברים שבקדושה פחות מעשרה, דהני מילי בדבר שהותקן לאומרו רק בעשרה משא"כ ק"ש עכ"ד. ובביאור דבריו נראה דההלכה שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה נוהגת בדבר שבקדושה שחלות קיומו היא רק אמירת קדושה ושבח לה'. אמנם בדבר שבקדושה שנאמר אף בתורת קיום בפ"ע כק"ש דאית ביה תרי קיומי, אין בה דין דבעי עשרה. ולפי"ז י"ל דאף בקדושה עצמה אם היא נאמרת בתורת קיום תפלה וכחלק משמונה עשרה ליכא בזה הדין דאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה ונאמרת אף ביחיד בתפלתו. וזוהי שיטת רב הונא. ואילו לריב"ל קדושה דבשמו"ע נאמרת רק בתורת קיום דבר שבקדושה ולא כקיום תפלה בעלמא, ולפיכך צריכה עשרה.

86 אך לפי רש"י ר' הונא סובר שרק באופן שיחיד מתפלל עם הציבור אומר יחיד קדושה בתפלתו. ולפירושו י"ל דר' הונא וריב"ל פליגי האם קדושה נאמרת בציבור או רק ע"י הציבור. דר' הונא סובר דקדושה נאמרת בציבור וע"כ יחיד המתפלל עם הציבור אומר קדושה עמהם, דבכך הקדושה שאומר בתפלתו נאמרת בציבור. ואילו ריב"ל סובר דקדושה נאמרת רק ע"י הציבור כולו, ואין יחיד המתפלל עם הציבור אומר קדושה כי קדושתו אינה קדושת הציבור, שקדושת הציבור היא רק ע"י קדושת הש"ץ ועניית הקהל לקדושת הש"ץ. ויש לדמות דין זה למחלוקת בראשונים עיין בבית יוסף או"ח סימן נ"ה סעיף ג' לגבי קדיש, האם הציבור עונה רק יהא שמה רבא מברך וכו' או שהציבור אומר מיהא שמה רבא עד סוף הקדיש. ולכאורה נחלקו הראשונים ביסוד דין קדיש האם נאמר בציבור או ע"י הציבור, דאם קדיש נאמר בציבור אין צריכים הציבור לומר כל הקדיש אלא לענות "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" בלבד. משא"כ לשיטת הראשונים דס"ל שעונים מיהא שמה רבא וכו' וממשיכים בנוסח הקדיש עד הסוף י"ל דסברי דקדיש נאמר ע"י הציבור, וע"כ צריכים הציבור לסיים את כל נוסח הקדיש. אלא דיש להעיר על זה דאנן פסקינן לענין קדיש כהראשונים דעונין רק יהא שמה רבא מברך וכו', וכסברא דקדיש נאמר בציבור, ואם נשווה את דין קדושה לדין קדיש יהא הדין דיחיד אומר קדושה כשיטת רב הונא דקדושה נמי נאמרת בציבור ולא ע"י הציבור. וצ"ע דלענין קדושה קייימא לן כריב"ל דאין יחיד אומר קדושה דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, וקצת קשה מאי שנא אמירת קדיש דנאמרת בציבור מקדושה דנאמרת ע"י הציבור.

87 והנה כתב הרי"ף דף יג: בדפי הרי"ף בשם רב האי גאון וז"ל דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח ציבורא דמצלי בלחש דמעכב עד דמסיימי וכד פתח שליחא דציבורא מתחיל ה' שפתי תפתח ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש ועני קדושה בהדי ציבורא ושפיר דמי למיעבד הכי דלית בה הפסקה, והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכי דמתחיל מקמי שליח ציבור אבל כד מתחיל בהדי שליח ציבור שפיר דמי עכ"ל. ונראה לדייק דמבואר מדברי הרי"ף דקדושה הויא חלק וקיום בשמונה עשרה דהיחיד, דאף יחיד חייב בקדושה אלא דאין קדושה נאמרת אלא בציבור, דהרי הרי"ף מיירי בתפלת היחיד דאין על תפלתו חלות שם תפלת הציבור. ומוכח ממה שאומר היחיד קדושה בתפלתו ולא חשיב הפסק בתפלה דקדושה הויא חלק משמו"ע שלו וחל בקדושה קיום תפלה. והא דאין יחיד אומר קדושה כל פעם שמתפלל הוא משום דקדושה אינה נאמרת אלא בציבור מההלכה דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה. ודין הוא במעשה אמירת הקדושה דנאמרת רק בעשרה. אמנם עצם קיום אמירת קדושה הוי קיום תפלה שחל אף בתפלת יחיד.

88 ולפי"ז י"ל דזהו יסוד הדין של אמירת "הייכע קדושה" עיין ברמ"א או"ח סימן קכ"ד סעיף ב', שיסודה הוי אמירת קדושה בתפלת היחיד הנאמרת בקול רם בציבור משום דקדושה הויא קיום תפלה וחלה אף בתפלת יחיד. ומה שאין היחיד אומר קדושה בכל פעם שמתפלל הוא משום דאין אומרים קדושה בפחות מעשרה. אולם "בהייכע קדושה" שמתפלל יחד עם החזן ליכא החסרון הזה כי הקדושה נאמרת בציבור. ברם אם נאמר שקדושה נאמרת רק ע"י הציבור ליכא דין קדושה אלא בחזרת הש"ץ ואין דין "הייכע קדושה" כלל.

89 גמ'. וז"ל ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה עכ"ל.

90 בענין קדושה ודבר שבקדושה

91 א. בדין חליצת תפילין קודם ובא לציון

92 המחבר פסק או"ח סי' כ"ה סע' י"ג וז"ל נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון, עכ"ל. וכתב הרמ"א וז"ל ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ תפילין עד שיאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום שלאחר עלינו, והכי נוהגים המדקדקים, עכ"ל. ג' הקדושות הן: א קדושת יוצר, ב קדושת העמידה בתפלת י"ח, ג קדושה דסידרא, והד' קדישים הן: א חצי קדיש לאחר ישתבח, ב חצי קדיש לאחר שמונה עשרה, ג קדיש תתקבל לאחר ובא לציון, ד קדיש יתום לאחר עלינו.

93 ויש לעיין בדברי הרמ"א שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ התפילין עד שיאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום שלאחר עלינו. דהנה במגן אברהם שם ס"ק כח השיג על הרמ"א וז"ל ג' קדושות, ובשל"ה דף קט"ז כתב דטעות סופר הוא, ואיפכא הוא בספר המוסר, ג' קדישים וד' קדושות, דברכו נחשב גם כן לקדושה, ע"ש, עכ"ל. וכן כתב בביאור הגר"א שם וז"ל שלש קדושות, טעות סופר וצריך לומר להיפוך, וכן כתב בשל"ה והביאו מגן אברהם, וז"ל ספר המוסר, ראוי שלא יסירם עד שנאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה בענין שיענה עם התפילין ג' קדיש"ין נגד שי"ן של ג' ראשים שיש בתפילין, וכן יענה עמהם ד' קדושות כנגד שי"ן של ד' ראשים שבצד שמאל, והם ברכו את ה' המבורך שהוא דבר שבקדושה, וקדושת בשפה ברורה וקדושת העמידה, וקדושת ומקבלין דין מן דין, עכ"ל. ומבואר דנחלקו הפוסקים אם ברכו מצטרף למנין הקדושות או לא, דלדעת הרמ"א דגריס "ג' קדושות וד' קדישים", מוכח דסבירא ליה דנהי דברכו חשיב דבר שבקדושה מכל מקום אין ברכו נכלל במנין הקדושות, ומשום הכי סבירא ליה דאין כאן אלא ג' קדושות, דהיינו קדושת יוצר, קדושת העמידה, וקדושא דסידרא. ומנין הארבעה שכתב ספר המוסר היינו לענין מנין הקדישים, וסבירא ליה להרמ"א דקדיש יתום שלאחר עלינו מישך שייכי לקדישים של סדר התפלה ואומרים קדיש יתום לאחר עלינו אפילו כשאין יתום בבית הכנסת וכדפסק בסימן קל"ב סעיף ב' ולא כשיטת הפוסקים דתליא בדאיכא יתום. אכן השל"ה, המגן אברהם והגר"א ז"ל פליגי עליו בזה וסבירא להו דברכו נמי בכלל מנין הקדושות הן, דארבע קדושות הן, וכמו שגרסו "ד' קדושות וג' קדישים", וצ"ב ביסוד פלוגתתם.

94 ויש להוכיח דברכו הוי דבר שבקדושה מהא דתנן במגילה דף כג: אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו' בפחות מעשרה, ופירש רש"י ד"ה אין פורסין על שמע וז"ל מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע, עכ"ל. ובגמרא שם איתא מנא הני מילי אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה וכו', ע"כ. ומבואר דאמירת ברכו בפריסת שמע הוה ליה דבר שבקדושה דאינו אלא בעשרה, והנה בסוגיין דרשינן מהך קרא דאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה וכו', ומשמע דברכו דומה ביסודו לקדושה, דתרווייהו הויין דבר שבקדושה, וצריך עיון בשיטת הרמ"א שהשמיט אמירת ברכו ממנין הקדושות.

95 ב. הערה בדין קדושת העמידה וקדושה דסידרא

96 והנה יש לעיין בגדר הדין של הצירוף שבין הש"ץ והציבור באמירת קדיש וקדושה, האם חל לציבור דין ענייה או דין חזרה. דנחלקו הראשונים בזה לגבי קדיש האם הש"ץ אומר את כל הנוסח של קדיש והציבור רק עונה אמן יהא שמיה רבה מברך וכו' מדין ענייה, דס"ל דהש"ץ מתחיל לומר "יתגדל ויתקדש שמיה רבה וכו' ואמרו אמן", וחל דין ענייה שהציבור עונה "אמן יהא שמיה רבה מברך לעלמי עלמיא", והש"ץ ממשיך "יתברך וישתבח וכו'". אמנם יש שיטות אחרות בראשונים עיין בבית יוסף או"ח סימן נ"ה סעיף ג' דס"ל שהציבור עונה "יהא שמיה רבה וכו' יתברך וישתבח ויתפאר וכו' דאמרן בעלמא", ומבואר דס"ל דחל בקדיש דין חזרה, דהיינו שהציבור חוזרים על מה שאמר הש"ץ. והנה לגבי ברכו המנהג דידן הוא שהציבור אומר "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" והש"ץ חוזר ע"ז. ומבואר דחל נמי בברכו דין חזרה בין הש"ץ והציבור.

97 אמנם עיין ברמב"ם בסדר התפילות שכתב לגבי קדושה "בעת ששליח ציבור אומר בברכה זו וקרא זה אל זה כל העם עונין קדוש קדוש קדוש וכו' וכשהוא אומר איה מקום כבודו כל העם עונין משבחים ואומרים ברוך וכו'". ומבואר דס"ל דבקדושה דעמידה חל דין חזרה, דגם הציבור חוזרים על המילים "משבחים ואומרים" אחרי הש"ץ. ומשמע נמי מהרמב"ם דהש"ץ והקהל אומרים ביחד "קדוש, קדוש, קדוש". ברם לגבי קדושה דסידרא פסק הרמב"ם פ"ט מהל' תפלה ה"ה וז"ל ואחר כך אומר ובא לציון גואל וכו' ואני זאת וכו' ואתה קדוש וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגומר הקדושה והן עונין קדוש קדוש שלש פעמים וחוזר וקורא הקדושה תרגום ואומר ותשאני רוח וכו' וקורא אותו תרגום ואומר ה' ימלוך לעולם ועד וקוראהו תרגום כדי להבין העם עכ"ל. ומשמע דאע"פ שבין בקדושה דסידרא ובקדושה דעמידה חל דין חזרה מ"מ יש חילוק בין אמירת קדושה דעמידה לבין אמירת קדושה דסידרא, דבקדושה דסידרא בראשונה הש"ץ גומר את הקדושה והקהל חוזר עליה אחריו, משא"כ בקדושת העמידה שהש"ץ והקהל אומרים ביחד את הקדושה או הש"ץ אומר אח"כ, והחילוק שביניהן מחוסר ביאור. ועוד יש לדקדק דמלשון הרמב"ם בקדושה דסידרא משמע דרק הש"ץ אומר התרגום, וצ"ב מאי שנא דין קדושת העמידה מקודשה דסידרא.

98 ג. עוד הערה בדין שאין חולצין את התפילין עד לאחר קדושה דסדרא

99 ועוד נראה לדקדק דהמחבר והרמ"א תרווייהו ס"ל דמעיקר הדין אין חולצין תפילין עד לאחר קדושא דסידרא, דהיינו קדושת ובא לציון. דמלשונו של הרמ"א "ויש מי שכתב על צד הקבלה", משמע דהרמ"א מודה לדברי המחבר דמעיקר הדין אין חולצין את התפילין עד לאחר ובא לציון, ומה שכתב הרמ"א דיש ליזהר שלא לחלוץ את התפילין עד שייאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום שלאחר עלינו, אינו אלא על צד הקבלה ולא מעיקר הדין.

100 ולכאורה צ"ע בפסק המחבר והרמ"א דמעיקר הדין אין לחלוץ את התפילין אלא לאחר קדושת ובא לציון, דבשלמא בקריאת שמע ותפלת שמונה עשרה אסור לחלוץ את התפילין לפני ק"ש ותפלה משום דאיכא קיום בלבישתן בשעת ק"ש ותפלה, וכדאיתא בגמ' לעיל דף י"ד ע"ב: אמר עולא כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו וכו', ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלימה, ע"כ. ונראה דמהאי טעמא אסור לחלוץ את התפילין עד לאחר דמסיים תפלת י"ח, דאל"כ יהא חסרון בקבלת עול מלכות שמים שלימה, וכן בק"ש דכאילו מעיד עדות שקר בעצמו. אמנם צ"ע מהו הטעם שאסור לחלוץ את התפילין עד לאחר קדושת ובא לציון.

101 והנה מנהג הגאונים הוא שאין אומרים קדיש תתקבל מיד לאחר תפלת שמונה עשרה, אלא דנדחה הקדיש עד לאחר קדושת ובא לציון. ולכאורה צריך עיון בזה דהא עיקר קדיש תתקבל נתקן מיד לאחר תפלת י"ח, וכמו שכתבו הראשונים דאמירת תתקבל צלותהון של השליח ציבור הוה ליה כאמירת יהיו לרצון של יחיד, וע"כ פסק הרמ"א סי' קכ"ג סע' ו' שאין הש"ץ אומר יהיו לרצון אמרי פי אחר שמסיים חזרת הש"ץ דסומך על קדיש תתקבל, וכדביאר המג"א שם, וצ"ב מהו הטעם במנהג הגאונים שדוחין קדיש תתקבל עד לאחר קדושא דסידרא.

102 ונראה דמזה מוכח דקדושא דסידרא אינה נאמרת בתורת קיום בפני עצמו, אלא מהווה קיום מצות תפלה, דחכמים תקנו קדושה דסידרא בעיקר סדר התפלה, כלומר שאינו מקיים קיום תפלת י"ח בשלימות אא"כ אומר אחריה קדושה דסידרא. ומשום הכי נדחה קדיש תתקבל עד לאחר קדושת ובא לציון דקודם אמירת קדושא דסידרא אכתי לא נשלמה קיום התפלה. וכן יש להוכיח מדברי הרמ"א או"ח סי' נ"ה סע' ג', שפסק המחבר שם דאם התחיל הש"ץ באבות בעשרה, ויצאו מקצתן גומר אפילו קדושה, וכתב ע"ז הרמ"א וז"ל ואם יצאו מקצתן לאחר שהתחילו להתפלל יוצר לא יתחיל הש"ץ להתפלל התפלה בקול רם דכבר נשלם תפלת יוצר, ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה יכולים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה דשייך לתפלה שהרי אומר תתקבל צלותהון וכו', אבל אין קורין בתורה דזהו ענין אחר וכו', עכ"ל. ומבואר דהרמ"א סובר דכל מה שאומרים אחר תפלת י"ח עד קדיש תתקבל נכלל בסדר התפלה עצמה, ומהווה קיום בתפלת שמונה עשרה, ומאחר שהתחיל התפלה בקול רם יכול להשלים כל התפלה עד לאחר קדיש תתקבל.

103 ונראה שמהקור לשיטת הרמ"א הוא מדברי התרומת הדשן סי' י"ג שפסק דאין להש"ץ לפסוע לאחוריו עד שיסיים קדיש שלם, וז"ל וכן הדעת נוטה דחד ענינא אינון, דש"ץ אינו פוסע לאחוריו לאחר תפלתו שמתפלל בקול רם אלא ממתין הוא עד סוף הקדיש שלם שתקנוה חכמים לש"ץ אחר כל תפלה, אלא שמפסיקים בקריאת ס"ת וסדר קדושה קדושא דסידרא והלל ואבינו מלכנו, וכה"ג כולהו לסדר התפלה באין, וקדיש לאחריהם חוזר על עיקר התפלה די"ח וגו', עכ"ל. ומבואר שקדיש תתקבל הוא גמר התפלה, ולפי"ז יוצא דקדושה דסידרא הוא חלק וקיום בתפלת י"ח עצמה, דאין קיום התפלה נגמרת עד לאחר ובא לציון. ומשום כך קיי"ל שאין לחלוץ את התפילין עד לאחר ובא לציון. אמנם עדיין צריך ביאור מהו השייכות בין קדושת ובא לציון וסדר התפלה, ומפני מה נחשב קדושה דסידרא כחלק מסדר התפלה.

104 ד. בדין יחיד העומד בקדושה דתפלה האם יכול להצטרף לקדושה דסידרא ולקדושת כתר שבמוסף

105 והנה פסק המחבר או"ח סי' ק"ט סע' ג' וז"ל יחיד העומד בתפלה וכשיגיע למקום קדושה היו הצבור אומרים קדושא דסידרא אינו אומר קדוש עמהם שאין הקדושות שוות, ונראה דהוא הדין אם היו הצבור אומרים כתר שאינו אומר קדוש, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים דשומע כעונה, ע"כ. וכתב ע"ז הרמ"א וז"ל ויש אומרים דקדושת כתר דהיינו קדושת מוסף והיחיד מתפלל שחרית יוכל לומר עמהם, דשניהם קדושת י"ח וקדושתן שווה וכן נראה לי עיקר עכ"ל. ויש לעיין דלכאורה הא דקיי"ל שאם הוא עומד בתפלה והציבור אומרים קדושא דסידרא דאינו אומר קדושה עמהם, היינו משום דאין הקדושות שוות, דקדושא דסידרא הויא קיום תפלה ודין קדושה בפ"ע, ואיננה דבר שבקדושה שהרי נאמרת לכמה ראשונים אף ביחיד דאינו אלא סיפור דברים בעלמא וכדפירש רבינו יונה דף יג. בדפי הרי"ף ד"ה ונקדשתי. משא"כ קדושה דתפלה דהויא חלות שם קדושה וחל בה הדין דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, וע"כ כשיחיד מתפלל תפלת י"ח והגיע למקום קדושה והציבור אומרים קדושה דסידרא פסק המחבר שאינו אומר קדושה עמהם. אמנם צ"ע אליבא דשיטת שאר הראשונים דס"ל דאין יחיד אומר קדושא דסידרא דאית ביה חלות דין דבר שבקדושה מדוע קיי"ל דיחיד המתפלל ועומד בקדושה דתפלה והציבור אומרים קדושה דסידרא שאינו אומר קדושה עמהם. והנה המחבר סי' נ"ט סע' ג' הביא ב' דעות אם יחיד אומר קדושה דיוצר, ותלוי אם חל בו דין דבר שבקדושה או דאינו אלא סיפור דברים בעלמא. וחזינן דמספקא ליה למחבר אי קדושה דיוצר הוי עפ"י דין דבר שבקדושה או לא. ולכאורה הוא הדין דיהא אותו הספק לגבי קדושא דסידרא עם הציבור, וא"כ צ"ע מדוע פסק המחבר בסתמא שאין יחיד העומד בשמו"ע אומר קדושה ביחד עם הציבור שאומרים קדושה דסידרא. דלכאורה אי הוי דבר שבקדושה למה אינו יכול לומר קדושה ביחד עם הציבור.

106 והנה המחבר נמי פסק שיחיד המתפלל שחרית והציבור עומד בקדושת כתר דמוסף אינו אומר קדושה עמהם דאין הקדושות שוות, וצ"ע דלכאורה אין חילוק בין קדושת נעריצך לקדושת כתר, דתרווייהו הויין דבר שבקדושה וא"כ אמאי אינו אומר קדושה עמהם. וצ"ל דס"ל למחבר דאע"פ דתרווייהו הויין חלות שם דבר שבקדושה, מכל מקום מכיון שיש שינוי בנוסח הקדושה אינו יכול להצטרף עמהם, ולפי"ז י"ל דהוא הדין לגבי קדושא דסידרא דאינו מצטרף עמהם משום שיש שינוי בנוסח הקדושה.

107 אלא דלפי"ז צ"ע מהי סברת הרמ"א שפסק סי' ק"ט סע' ג' דאם היה מתפלל שחרית והציבור אומרים קדושת כתר דיכול לומר קדושה עמהם משום דהקדושות שוות דקדושת י"ח הן. וצ"ב מהו יסוד המחלוקת בין המחבר והרמ"א האם יכול להצטרף לומר קדושת שחרית עם קדושת כתר. וכן צ"ע בשיטת הרמ"א דמשמע דפשיטא ליה שיחיד העומד בתפלתו אינו מצטרף לאמירת קדושא דסידרא של הציבור, וצ"ע דהרי מדברי הרמ"א סי' נ"ט סע' ג' משמע דיש ב' שיטות אם חל דין דברים שבקדושה בקדושא דסידרא או לא דאינה אלא סיפור דברים בעלמא, ולהך שיטה דהויין דברים שבקדושה צ"ע אמאי אינו יכול להצטרף לקדושא דסידרא.

108 והנה מקור פסקו של המחבר סי' ק"ט סע' ג' שיחיד העומד בתפלתו בקדושה אינו מצטרף עם הצבור העומדים בקדושא דסידרא, הוא מתשובת הרשב"א ח"א סי' קצ"ח, הובא בב"י סי' ק"ט שכתב וז"ל, יחיד העומד בתפלה וכשהגיע לקדושה היו הציבור אומרים קדושא דסידרא, דבר ברור הוא שאין אומר קדושה עמהם, חדא שאין סדר הקדושות אחד וכו', עכ"ל. וכתב שם הבית יוסף וז"ל ומכאן יש ללמוד להא דבסמוך דיחיד מתפלל יוצר ושליח צבור מוסף והגיע לכתר דאינו אומר עמו, ומיהו ישתוק ויכוין בלבו דשומע כעונה, עכ"ל.

109 ולכאורה צריך עיון, דמהיכא תיתי ללמוד מדברי הרשב"א בדין קדושא דסידרא לדין קדושת כתר, דהא לשיטת היש אומרים שהביא המחבר דקדושת יוצר וקדושא דסידרא לא בעי עשרה, ליכא בקדושה דסידרא חלות דין דבר שבקדושה כלל, דאינה אלא סיפור דברים. ומשום כך הוא דלא מצטרפי אהדדי, ואינו מקיים קיום דין קדושה דתפלת שחרית על ידי קדושה דסידרא, כיון דלאו שם קדושה עלה, ואם כן מהיכא תיתי לחדש דהוא הדין בקדושת כתר דמוסף דאינה מצטרפת לתפלת היחיד המתפלל שחרית.

110 ועוד צ"ע בדברי הבית יוסף דמשמע שנקט שהטעם שאינו מצטרף לקדושא דסידרא וה"ה שאינו מצטרף לקדושת כתר הוא משום שיש שינוי בגוף הנוסח של הקדושות, דבשחרית הנוסח הוא נעריצך וכו' ובמוסף הנוסח הוא כתר. וצריך עיון דלכאורה החפצא של הקדושה היא אמירת הפסוקים "קדוש קדוש קדוש וגו' ברוך כבוד ה' ממקומו", ואמירת "נעריצך" או "כתר יתנו לך" אינה חלק מעצם החפצא של הקדושה ואינה אלא הקדמה לקדושה, וא"כ אמאי אין יחיד המתפלל שחרית יכול להצטרף לציבור העומדים במוסף לומר קדושת כתר עמהם. וכן צ"ע אמאי אינו יכול להצטרף לומר קדושא דסידרא, דלכאורה השינוי בקדושה דסידרא אינו בגוף הקדושה עצמה אלא בהקדמה לקדושה דאומרים "ואתה קדוש וכו' וקרא זה אל זה ואמר", ואילו בשחרית ההקדמה לקדושה היא "נעריצך כסוד שיח וכו'". אמנם לכאורה לגבי גוף הקדושה דבאמירת "קדוש קדוש קדוש" ליכא שום חילוק כלל ביניהם, וא"כ צ"ע אמאי אינם מצטרפות לתפלת שחרית ולקדושת שחרית.

111 ה. בגדר דין קדושה בשבת וביו"ט

112 ונראה ליישב בהקדם דברי התוספות בסנהדרין לז ב ד"ה מכנף וז"ל כתוב בתשובת הגאונים שאין בני ארץ ישראל אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב ישעיהו ו׳:ב׳ גבי חיות בשש כנפים לאחד, וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול, וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום, רבונו של עולם אין לנו עוד כנף, והקדוש ברוך הוא משיב, יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה, שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו עכ"ל. ומבואר בתוספות בשם תשובות הגאונים דבני ארץ ישראל סבירא להו דלא אמרינן קדושה אלא בשבת, וכדילפינן מקרא דמכנף הארץ זמירות שמענו. וכעין זה מבואר נמי במסכת סופרים פרק כ' הל' ז': החזן צריך לומר אתה קדוש קדושה בשמונה עשרה של חנוכה וכן בראשי חדשים וכן בחולו של מועד, מפני שכתוב בהן על עולת תמיד, ותני רב חייא כל יום שאין בה מוסף אין בו קדוש, חוץ מן החנוכה שאף על פי שאין בה מוסף יש בה קדוש, מפני שיש בה הלל, ויש אומרים אף בפורים מפני שיש בה מגילה, ע"כ. ומבואר במסכת סופרים דבשאר ימות החול אין אומרים קדושה, מכיון דעיקר דין קדושה נתקנה על שבתות וימים טובים שיש בהם מוסף, ובחנוכה שאין בו מוסף אומרים קדושה לפי שיש בה הלל, ויש אומרים דאף בפורים מפני שיש בה מגילה. ומבואר בברייתא דמס' סופרים דאומרים קדושה ביום שיש בו מוסף או ביום שאומרים בו הלל, ומבואר להדיא בברייתא כדברי התשובות הגאונים שהביאו התוספות דבשאר ימות החול סבירא להו דליכא דין קדושה.

113 והנה לגבי פורים נחלקו במסכת סופרים אם אומרים קדושה מפני שיש בה מגילה ומשום כך דינו שוה לחנוכה, או לא. ונראה לומר דזה תלוי במחלוקת אמוראים במס' מגילה יד. מאי טעמא אין אומרים הלל בפורים, דמקשינן "פורים דאיכא ניסא לימא, אמר רב יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ, מתקיף לה רב נחמן בר יצחק והרי יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוא ואמרין הלל, ומשני, כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה, רב נחמן אמר קרייתה זו היא הלילא". ומבואר בגמ' דלשיטת רב יצחק קריאת המגילה אינו מהווה קיום של הלל ושירה, והא דאין אומרים הלל בפורים הוא משום דהוה נס שבחוצה לארץ. ואילו רב נחמן סובר דקריאת המגילה עצמה הויא חפצא של הלל, וכן פסק הרמב"ם פ"ג מהל' חנוכה ומגילה ה"ו וז"ל ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל עכ"ל. ולפי"ז יש לומר דבזה נחלקו הנך תרי דעות במסכת סופרים, דלשיטה קמייתא, רק בחנוכה שאומרים בה הלל הוא דאומרים בו קדושה, מה שאין כן בפורים דליכא הלל ומשו"ה דמיא לימות החול דאין אומרים בהם קדושה, דסבירא ליה כרב יצחק דקריאת המגילה אינה בתורת הלל ושירה, דאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. אכן ה"יש אומרים" שבמסכת סופרים ס"ל דאף בפורים אמרינן קדושה מפני שיש בה קריאת מגילה, דס"ל כר' נחמן דקרייתה זו היא הלילא, ומשום הכי דמיא פורים לחנוכה ואומרים בו קדושה לפי שיש בו קיום הלל.

114 והנה הלל מהווה קיום שירה וכמש"כ הרמב"ן בספר המצוות שורש א', וקדושה נמי מהווה קיום שירה, דקדושה היא שירת המלאכים. וממילא שפיר אמרינן דבימים שיש בהם הלל דחל בהו חיוב שירה חל בהם דין לומר קדושה. אמנם צ"ב בעיקר סברת הברייתא דמסכת סופרים דס"ל דאמירת קדושה תליא בימים שיש בהן קרבן מוסף, דמה ענין קדושה לקרבן מוסף ומאי רבותא איכא בימים שיש בהם מוסף דאומרים בהן קדושה טפי משאר ימים.

115 ונראה שדין אמירת קדושה תלוי ביום שחל בו קדושת היום, והא דאמרינן דתלוי ב"ימים שיש בהם מוסף", היינו משום שיום שיש בו מוסף חלה בו קדושת היום, והקרבן מוסף מהווה סימן והיכר לקדושת היום, וחל חיוב שירה ביום שיש בו קדושת היום. וביתר ביאור נראה דבגמ' לקמן דף מ. ילפינן שצריך להזכיר בשבת ויו"ט מעין המאורע בתפלה וכדאמרינן "אמר קרא ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכים אותו ובלילה אין מברכין אותו אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו", ופירש רש"י שם ד"ה כל יום ויום וז"ל בשבת מעין שבת ביו"ט מעין יו"ט עכ"ל. ונראה דדין זה להזכיר מעין המאורע בתפלה אינו רק דין הזכרה במטבע התפלה דשבת ויו"ט, אלא דנאמר דין תוספת ברכה להזכיר שבח של הקב"ה ולצרפה לשבח של שבת ויו"ט, וכדאמרינן ברוך אתה ה' מקדש השבת. וילפינן מקרא ד"ברוך ה' יום יום" בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, דבימים שיש בהם קדושת היום חל דין הוספת שבח מעין המאורע בתפלה עצמה. וילפינן שעצם התפלה חלוקה ביום שיש בו קדושת היום מתפלה בימי חול. וכן מוכח מהגמ' מס' שבת דף כד. דבימים שיש בהן מוסף מזכירין מעין המאורע בעבודה ובברכת המזון, וצ"ע מהי השייכות בין קרבן מוסף להזכרת מעין המאורע בתפלה ובברכת המזון. ומוכח כנ"ל דביום שיש בו קדושת היום חל חיוב תוספת שבח מעין המאורע בברכה. ונראה שדין תוספת שבח מעין המאורע בתפלה מהווה קיום שירה. וכן אמירת הלל דהוי חלות שירה מהווה נמי קיום הוספת שבח לה', וחלה ביום שחלה בו קדושת היום. ואמירת הלל בחנוכה נמי הוי דין תוספת שבח משום עצם היום. ולפי"ז נראה דס"ל למסכת סופרים דדין אמירת קדושה תלוי ביום שיש בו מוסף, ובחנוכה מפני שיש בו הלל, משום דקדושה נמי הויא קיום דתוספת שבח להקב"ה שחיובו תלוי בקדושת היום. דיום שחל בו קדושת היום מחייב תוספת שבח ושירה להקב"ה. ובאמירת קדושה יש קיום שירה וכדכתבו התוספות סנהדרין דף לז: ד"ה מכנף שהקב"ה משיב יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה שנאמר מכנף זמירות שמענו.

116 אמנם יש לדקדק דהתוס' נקטו דיש חיוב לומר קדושה בשבת ולא בחנוכה ופורים כדעת המס' סופרים. ונראה דלתוס' חל חיוב קדושה בשבת ויו"ט מדין ברוך ה' יום יום, דביום שחלה בו קדושת היום חל דין להוסיף בשבח מעין המאורע בעצם התפלה, וע"כ חל חיוב קדושה בשבת ויו"ט, דקדושה הויא תוספת שבח ושירה שחלה בעצם התפלה. משא"כ דין אמירת הלל בחנוכה ופורים דאינו דין דחל בעצם התפלה אלא דמהווה קיום שירה בפ"ע, וממילא ס"ל דאין ראייה מאמירת הלל לדין קדושה. משא"כ לשיטת הברייתא במס' סופרים י"ל דכל יום המחייב בתוספת שבח מחייב נמי קדושה, וה"ה דחל דין קדושה בחנוכה ופורים כמו בשבת ויו"ט.

117 ו. בגדר דין אמירת קדושה בימי חול

118 והנה מנהגנו לומר קדושה בכל יום ודלא כשיטת הגאונים והברייתא במס' סופרים. ונראה דאין הביאור בזה דאנן חולקים על יסוד הדין שבמס' סופרים דקדושה תלויה בקדושת היום. די"ל שביום שחל בו קדושת היום חל חיוב קדושה מדין "ברוך ה' יום יום בכל יום תן לו מעין ברכותיו", דאמירת קדושה בימים אלו מהווה חלות קיום שירה. משא"כ בקדושה הנאמרת בימות החול אין יסודה מדין שירה, אלא שחל דין וחיוב בפ"ע הוא לומר קדושה. ברם יש לעיין מהו גדר הך חיוב לומר קדושה בימות החול.

119 ונראה לבאר דין זה עפ"י דברי הספרי האזינו פיסקא א' עה"פ כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו וז"ל ר' יוסי אומר מנין לעומדים בבית הכנסת ואומר ברכו את ה' המבורך שעונים אחריהם ברוך ה' המבורך לעולם ועד, תלמוד לומר כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלוקינו וכו', ומנין שאין מזמנים אלא בשלשה, תלמוד לומר כי שם ה' אקרא, ומנין לאומר יהא שמיה רבא מבורך שעונים אחריהם לעולמי ולעולמי עולמים תלמוד לומר הבו גודל לאלקינו, ומנין אתה אומר שלא ירדו אבותינו למצרים אלא כדי שיעשה להם נסים וגבורות בשביל לקדש שמו בעולם שנאמר כי שם ד' אקרא, ומנין אתה אומר שלא ירד דניאל לגוב האריות אלא כדי שיעשה לו נסים וגבורות בשביל לקדש שמו בעולם שנאמר כי שם ה' אקרא, ומנין אתה אומר שלא ירדו חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אלא כדי שיעשה להם נסים וגבורות בשביל לקדש שמו בעולם שנאמר וכו' עכ"ל.

120 ומבואר בספרי דבהך קרא ד"כי שם ה' אקרא הבו וגו' הצור תמים פעלו" נאמר שתי הלכות. חדא, מצות מסירות נפש על קידוש ה', ותו ילפינן מיניה דין ענייה בדבר שבקדושה, דהיינו שחל חיוב עניה והשתתפות בדבר שבקדושה, ונכלל בזה דין עניה לברכו את ה' המבורך ואמן יהא שמיה רבא וכיוצא בזה. ועפ"י דברי הספרי מבואר שחובת קדושה בשאר ימות החול מהווה הלכה בפני עצמה שחלה מדין כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו. אך בימות החול אין לקדושה חלות קיום שירה. דילפינן מקרא "דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" דחל חובת קדושה בקריאה וענייה, על ידי ה"מקבלין דין מן דין", וה"נותנים רשות זה לזה". כלומר דכשאחד תובע וקורא לדבר שבקדושה השומעים חייבים לענות לו. וגם לולא הדין דבעינן עשרה בדבר שבקדושה, לא היה שייך שתתקיים קדושה על ידי אדם אחד, דכל מהות קדושה הוא מה שאחד מזמין לשני לשבח בורא העולם והשני עונה לו. דקדושה נוצרת משנים, וגם אם לא היה דין עשרה, לא היה שייך שיתקיים קדושה על ידי אדם אחד, דקיום קדושה הוא דוקא ע"י קריאה וענייה.

121 אמנם עדיין יש לעיין בדברי הספרי הנ"ל דיליף מקרא דכי שם ה' אקרא שתי הלכות: א דין מסירת נפש על קידוש ה' כדניאל בגוב האריות וחנניה מישראל ועזריה. ב דין קריאה וענייה בדבר שבקדושה. וצריך ביאור דמהו השייכות בין דין מסירות נפש על קידוש ה' ודין ענייה לדבר שבקדושה.

122 ומשמע דביסודן הם מהווים חד דינא של מצות קידוש ה' ברבים, דשם ה' מתקדש ברבים ע"י מסירת נפש ממש על קידוש שמו יתברך, וגם ע"י ענייה לדבר שבקדושה. וכן משמע מהגמ' במס' מגילה דף כג: דר' יוחנן דרש מקרא ד"ונקדשתי בתוך בנ"י" דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וע"כ אין פורסין על שמע בפחות מעשרה. ואילו במס' סנהדרין דף עד: ר' יוחנן עצמו דרש מהך קרא חיוב קידוש ה' בפרהסיא, דבפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור משום שנאמר ונקדשתי בתוך בנ"י. וצ"ע האיך דרשינן מחד קרא ב' דינים נפרדים. ולפי מה שנתבאר נראה דתרווייהו ביסודן חד דינא הם, דחל חיוב לקדש שם ה' ברבים, דילפינן מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל מצות קידוש ה' ברבים. ומצות קידוש ה' ברבים מתקיימת הן ע"י מסירות נפש ממש, והן ע"י קריאה וענייה בדבר שבקדושה. ונראה להוסיף דמסירות נפש וענייה לדבר שבקדושה הויין תרווייהו חלות קיום דקבלת עול מלכות שמים, וזהו יסוד ההלכה דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו לקדש את שם ה' ברבים ע"י מעשה דקבלת עול מלכות שמים ברבים.

123 ולפי"ז יש ליישב מה שהקשינו לעיל על המחבר סי' ק"ט סע' ג' שפסק דיחיד העומד בתפלה בשחרית אינו מצטרף לאמירת קדושא דסידרא של הציבור ולקדושת כתר במוסף לפי שאין הקדושות שוות, וצ"ע דהרי לכאורה עיקר החפצא של קדושה היא אמירת קדוש קדוש קדוש וגו' ברוך כבוד ד' ממקומו, וקדושת נעריצך וקדושת כתר וקדושה דסידרא אינן חלוקות אלא בנוסח ההקדמה לקדושה, ואמאי אינו יכול להצטרף לקדושתן. אמנם לפי מה שנתבאר מדברי הספרי דחל דין הזמנה וענייה בדבר שבקדושה, נמצא שההקדמה והקריאה לקדש שם ה' הוא מעיקר החפצא של קדושה, ושפיר פסק המחבר דאין הקדושות שוות ואף קדושת נעריצך וקדושת כתר חלוקין הן מהדדי בעיקר החפצא של הקדושה, דאמירת נעריצך או כתר יתנו לך אינה הקדמה בעלמא, אלא הויא חלק מעצם החפצא של הקדושה, דבעצם החפצא של הקדושה חל דין קריאה לשבח את שם ה'. ומשום כך אין יחיד המתפלל שחרית מצטרף לקדושא דסידרא של הציבור או לקדושת כתר דמוסף.

124 ז. בדין עניית בשכמל"ו לשם המפורש ובגדר דין דבר שבקדושה

125 והנה עיין בסוגיית הגמ' ביומא דף לז. דכשכהן גדול מזכיר שם המפורש העם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואיתא בגמ' "תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל וכו'". ומבואר בגמ' דמהך קרא דכי שם ד' אקרא ילפינן שצריך לענות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחרי הזכרת השם המפורש במקדש. וצ"ע בדרשת הספרי הנ"ל כי מהגמ' משמע דמהך קרא נלמד דין מסוים דהזכרת שם המפורש במקדש המחייבת בשבח וענייה של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והיינו דווקא כשמזכיר את השם ככתבו בשם הוי"ה, ולא בכינויו בשם אדנות. ואילו בספרי משמע דאין זה תלוי דוקא בשם המפורש הנזכר במקדש, אלא שהוא דין כללי דכשמזמין הש"ץ לשבח את הקב"ה ברבים כל הציבור צריך לענות אמן יהא שמיה רבא בקדיש, וקדוש קדוש וגו' בקדושה וכיו"ב, ולא תליא בהזכרת שם המפורש בביהמ"ק.

126 ועוד יש לעיין מהו יסוד הגדר דדבר שבקדושה, ומהו הצד השוה בין אמן, יהא שמיה רבא, ברכו וקדושה. וכן בי"ג מדות לשיטות הסוברים די"ג מדות צריך עשרה דהוה ליה בכלל דברים שבקדושה.

127 ונראה לומר דעיקר הגדר והצד השוה בכל דבר שבקדושה הוא בדומה לעניית בשכמל"ו להזכרת שם המפורש במקדש, דהיינו שחל שבח של השם המפורש דהיינו עצם שם הוי"ה. דהיכא דמשבח את השם המפורש חל בשבח זה חלות דין דבר שבקדושה דבעי עשרה. אמנם לכאורה צ"ע בהגדרה זו דהרי ליכא הזכרת שם המפורש בגבולין והיאך חל דין דבר שבקדושה בגבולין.

128 ח. בגדר דין קריאת שם הוי"ה בלשון אדנות

129 ונראה לבאר בהקדם הגמ' בפסחים דף נ. וז"ל אמר רב נחמן בר יצחק לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י וכו', כתוב זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, אמר הקדוש ברוך הוא, לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י ונקרא אני באל"ף דל"ת, עכ"ל. ומבואר בגמרא דבעולם הזה קריאת השם אינה ככתיבתו בלשון הוי"ה אלא נקרא בכינויו בלשון אדנות. ולכאורה לפי"ז צ"ע היאך אנו יוצאים ידי חובת קריאת שמע ככתבה, דהא קריאת השם אינה ככתבו, דהשם אינו נקרא ככתיבתו בשם הוי"ה אלא בכינויו בלשון אדנות.

130 ברם יש לחקור בגדר ההלכה דלא כשאני נכתב אני נקרא הנלמד מקרא דזה שמי וזה זכרי, דבעוה"ז השם נקרא בלשון אדנות אע"פ שנכתב בלשון הוי"ה, האם כשקוראים את השם בלשון אדנות חל קיום בפני עצמו של הזכרת שם אדנות, ואע"פ שאין בקריאתו קיום וחלות של שם הוי"ה, יצא יד"ח מגזירת הכתוב דבכל מקום שכתוב שם הוי"ה יוצא ידי חובתו בחלות שם אדנות. ובאופן שבמקדש קיום קריאת שמע ככתבה הוא ע"י קריאת שם המפורש ככתבה, מדין זה שמי לעולם. ואילו בגבולין ובזמן הזה קיום ק"ש ככתבה חל ע"י קריאת השם בלשון אדנות מדין זה זכרי לדור דור, וחל חלות שם אדנות במקום שם המפורש. או דילמא דילפינן מהך קרא "דזה שמי וזה זכרי" - לא כשאני נכתב אני נקרא - דאף כשקורא השם בלשון אדנות חל עפ"י דין חלות קיום של שם הוי"ה. ואף בגבולין ובזמן הזה יוצאין ידי חובת קריאת שמע ככתבה, משום דחל חלות קיום דשם הוי"ה אף כשמבטא את השם בלשון אדנות.

131 ונראה דפליגי הפוסקים בחקירה זו, שהרי כתב המחבר או"ח סי' ה' סע' א' וז"ל יכוין בברכתו פירוש המלות, כשיזכיר השם יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה הוה ויהיה וכו' עכ"ל. ועיין במגן אברהם שם ס"ק א' שביאר דלשיטת המחבר כשהשם נכתב בלשון הוי"ה אבל נקרא בשם אדנות צריך לכוין כוונת שם הוי"ה וככתיבתו בשם המפורש, ואילו כשנכתב ונקרא בלשון אדנות וכגון בנוסח של ברכה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה צריך לכוון בכוונת שם אדנות שהוא אדון הכל. אכן הגר"א שם חולק עליו בזה, וז"ל ויכוין בכתיבתו טור והוציאו מדברי הרבינו יונה בספר היראה שכתב אצל פסוק ראשון שבקריאת שמע ובכל אחד מב' שמות אמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה וכו' ואחר כך כתב ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון הכל אבל משמע שם שאין צריך לחשוב אלא פירוש קריאתו רק בקריאת שמע ששם ב' השמות מורין על היה הוה ויהיה וכו', וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה ואין צריך להרהר כלל על הכתיבה, אף שיש בהכתיבה סודות גדולות וכו' עכ"ל. ומבואר בדברי הגר"א דכוונה זו של שם הוי"ה שהיה הווה ויהיה לא נאמרה אלא לענין פסוק ראשון של קריאת שמע, משא"כ בשאר הזכרות של קריאת שם אדנות כגון בברכות, עיקר הכוונה בהם אינו אלא כוונת קריאת שם אדנות, ואין צריך להרהר כלל בכוונת השם המפורש.

132 ולכאורה יש לומר דנחלקו המחבר והגר"א בחקירה הנ"ל, דלשיטת המחבר לפי דעת המגן אברהם חל קיום של שם הוי"ה אף בקריאת השם בלשון אדנות, דהחפצא של השם הוא שם הוי"ה. וע"כ פסק המחבר שבקריאת השם בלשון אדנות צריך לכוון כוונת היה הווה ויהיה, דהיינו כוונת שם הוי"ה כדרך כתיבתו, דעיקר חלותו וקיומו משום שם הוי"ה - דהוי חפצא של שם הוי"ה. ואילו הגר"א סובר שחל בקריאת השם בלשון אדנות חלות קיום בפ"ע של שם אדנות, דחל חפצא של שם אדנות. ומשום כך סובר שיכוון בקריאת השם שהוא אדון הכל. ולשיטת הגר"א רק בקריאת שמע בלבד צריך לכוון בקריאת השם גם לכוונת שם הוי"ה. ונראה דהטעם שחילק הגר"א בקריאת השם בפסוק הראשון של שמע שצריך לכוון בו גם כוונת היה הווה ויהיה, הוא משום חלות קיום קבלת עול מלכות שמים שבק"ש. דמדין קבלת עול מלכות שמים צריך לכוון באמירת שם ה' בפסוק הראשון גם שהוא היה הווה ויהיה. ולשיטת הגר"א מגזה"כ "דזה שמי וזה זכרי" נלמד שבעוה"ז השם הוי חפצא של שם אדנות שהוא שם בפ"ע, וחל קיום קריאה ככתבה בשם אדנות, ודין זה חל בכל הברכות. משא"כ בקריאת שמע דקיום ככתבה חל רק כשחל חלות שם הוי"ה - דבק"ש השם מהווה חפצא של שם הויה. ואע"פ שנקרא בלשון אדנות אינו יוצא ידי חובת קריאת שמע אלא אם כן מכוון בקריאת השם בכוונת הוי"ה. ונמצא שחל קיום אמירת שם הוי"ה בב' אופנים: א ע"י אמירת שם המפורש במקדש, ב ע"י חלות קיום שם הוי"ה עפ"י דין. דמדין "זה זכרי לדור דור" חל בגבולין חלות וקיום של שם הויה אע"פ שנקרא בלשון אדנות ומשום דמהווה חפצא של שם הוי"ה. ובמקדש בכל הברכות השם הוי חפצא של שם הוי"ה, ולדעת הגר"א בזמן הזה רק בקריאת שמע חלה חפצא של שם הוי"ה.

133 ט. בדין עניית בשכמל"ו במקדש לשם המפורש ובדין קריאת השם במקדש לאחר מיתת שמעון הצדיק

134 והנה יש לעיין עוד בסוגיא ביומא דף לז. דמבואר שם דעניית בשכמל"ו במקדש נלמד מקרא ד"כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו". אולם בגמ' תענית דף טז: איתא: במה דברים אמורים בגבולין, אבל במקדש אינו כן לפי שאין עונין אמן במקדש, ומנין שאין עונין אמן במקדש, שנאמר נחמיה ט׳:ה׳ קומו ברכו את ה' אלוקיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה וכו' ואלא במקדש מהו אומר, ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל, והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ע"כ. ופירש רש"י וז"ל ויברכו שם כבודך, היינו שעונין אחריו בשכמל"ו עכ"ל. ומבואר דהא דחלוק מקדש מגבולין, דבגבולין עונין אמן אחר כל ברכה וברכה ואילו במקדש עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, היינו משום דכיון דבמקדש היו מזכירין את השם המפורש הוה ליה בתורת "ויברכו שם כבודך", דילפינן מקרא ד"ויברכו שם כבודך", דהזכרת שם כבודו דהיינו השם המפורש מחייבת בברכה מיוחדת של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אלא דלכאורה צריך עיון בסתירת הסוגיות, דבגמרא ביומא משמע דעניית ברוך שם כבוד מלכותו אחר שהיה השם המפורש יוצא בקדושה ובטהרה מפי כהן גדול ילפינן מקרא דכי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו, ואילו במס' תענית ילפינן לה מקרא דויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, ותרי קראי למה לי, והדברים צ"ע.

135 ועוד יש להעיר דבגמ' תענית שם מבואר דבמקדש אין עונין אמן אחר כל ברכה וברכה, אלא דעונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וצריך עיון בזה, דהרי איתא ביומא לט: תנו רבנן, אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו הוא מת, אמרו לו מנין אתה יודע וכו' ומת ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם, ע"כ. ופירש רש"י ד"ה מלברך בשם וז"ל מלברך ברכת כהנים את העם בשם המפורש שלא היו כדאי עכ"ל. ומבואר דמשמת שמעון הצדיק נמנעו מלברך בשם המפורש, ואם כן צריך עיון בהא דתני תענית טז ב דבמקדש לא היו עונין אמן אלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דהא לא הזכירו שם המפורש במקדש משמת שמעון הצדיק שהוא כמאתיים שנה קודם תקופת המשנה, ודוחק לאוקמא למתניתין רק עד תקופת שמעון הצדיק, ומאיזה טעם לא היו עונין אמן במקדש אף לאחר מיתת שמעון הצדיק, וצ"ע.

136 והנראה מוכח מזה, דנהי דאחר שמת שמעון הצדיק לא היו מזכירין בפועל את השם המפורש במקדש, והיו אומרים את שם ה' רק בלשון אדנות, מכל מקום חלוקה הזכרת שם אדנות במקדש מבגבולין, דבגבולין עיקר חלות השם חלה כחלות שם אדנות, דחידשה התורה דכל אימת שכתוב שם הוי"ה יוצאים ידי קריאתו על ידי קריאת שם אדנות, וחל חלות קיום בפני עצמו דשם אדנות, וכדנתבאר לעיל בשיטת הגר"א דבשאר ברכות אין צריך כלל לכוין לשם הוי"ה, וסגי בכוונת השם כקריאתו שהוא אדון הכל, דשם אדנות הויא חפצא של שם בפני עצמו. מה שאין כן במקדש - דנהי דבפועל משמת שמעון הצדיק היו אומרים את השם בכינויו בקריאת אדנות, מ"מ חלות השם חלה מדין שם הוי"ה, דבמקדש שם ה' חל בתורת חפצא של שם הוי"ה.

137 ולפי"ז מיושב שפיר הא דאיצטרכינן לתרי קראי לילף מינייהו דין עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד במקדש, דבסוגיא דיומא ילפינן עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד להזכרת השם המפורש מפי כהן גדול ביום הכפורים, מדכתיב כי שם ה' אקרא וגו', ופסוק זה איירי לענין קריאת השם המפורש ככתיבתו ביו"ד ה"א ווא"ו ה"א, וילפינן מיניה דהזכרת שם המפורש בפועל מחייבת עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אכן הסוגיא דתענית מיירי לענין ברכת כהנים במקדש, ודין זה מיירי אף לאחר שמת שמעון הצדיק שנמנעו מלברך בשם המפורש, ואפילו הכי ילפינן מקרא דויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, דאף כשאינו מזכיר בפועל את השם המפורש, מכל מקום סגי בחלות דין שם הוי"ה לחייב בעניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואף דבפועל שוה מקדש לגבולין דגם במקדש נמנעו מלברך בשם, אפילו הכי במקדש שם אדנות נאמרת בתורת חלות של שם הוי"ה והיא מחייבת עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דיש ב' דינים בשם הוי"ה: א חלות שם הוי"ה ע"י אמירת שם המפורש, ב חלות שם הוי"ה עפ"י דין מגזירת הכתוב, ושני הקיומים דשם הוי"ה מחייבים עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

138 ולפי"ז נמי מיושב מה שהקשינו דאי נימא דעיקר חובת עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא משום קדושת השם המפורש, אם כן אמאי משמת שמעון הצדיק לא היו עונים אמן במקדש אלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הלא משמת שמעון הצדיק נמנעו מלברך בשם המפורש. די"ל דאע"פ שלאחר מיתת שמעון הצדיק לא הזכירו בפועל שם המפורש במקדש, מכל מקום סגי בחלות קיום שם הוי"ה עפ"י דין שחל על ידי אמירת השם בלשון אדנות לחייב בעניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וחידוש זה ילפינן לה מקרא ד"ויברכו שם כבודך" דאף חלות קיום שם הוי"ה מחייבת שבח ד"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ולכן אף דמשמת שמעון הצדיק נמנעו מלברך בשם המפורש, אפילו הכי היו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכדכתיב ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה.

139 י. ביסוד דין אמירת בשכמל"ו בקריאת שמע

140 והנה כתב הרמב"ם פ"א מהל' ק"ש ה"ד וז"ל הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחוזר וקורא כדרכו ואהבת וגו' עד סופה, ולמה קורין כן מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים, בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך השם, ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות וכו' ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וכו', פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה, עכ"ל. ומקור הרמב"ם מסוגיית הגמ' פסחים נו א וצ"ע אמאי אין אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד חשיבא כהפסק לגבי מצות קריאת שמע, דהרי בק"ש בעינן קריאה ככתבה. והרי הרמב"ם קבע שג' פרשיות הן עיקר החפצא של ק"ש כמבואר בפ"א שם ה"ב, ואילו אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הביא הרמב"ם כהלכה נפרדת שם ה"ד, ומשמע דס"ל דבשכמל"ו אינו מגוף החפצא דקריאת שמע, אלא מהווה חלות קיום שבח בפ"ע. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם פ"א מהל' ק"ש ה"ד שכתב "וחוזר וקורא כדרכו ואהבת וכו'". ומשמע דקריאת ואהבת אינה המשך לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אלא חזרה לקריאת שמע, דבשכמל"ו מהווה קיום בפ"ע. וכן משמע מלשון הרמב"ם "לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה" דהוי קיום שבח בפ"ע ואינו חלק מהחפצא של ק"ש עצמה. ולפי"ז צ"ע אמאי לא הוי הפסק.

141 ועוד יש לתמוה דאי נימא דאמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינו כלל מגוף החפצא דקריאת שמע, אלא דהמחייב לומר בשכמל"ו הוא עצם אמירת פסוק זה דשמע ישראל, אם כן לכאורה היה מן הדין דכל היכא שאומרים פסוק זה יתחייבו באמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וגם כשאין אמירתו בתורת קיום מצות קריאת שמע. והא מילתא דפשיטא דכל שאינו מכוין בקריאתו לצאת חובת קריאת שמע ליכא כלל דינא דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכמבואר להדיא בדברי הרמב"ם סדר התפלות וז"ל לפיכך אנו חייבין להודות לך ולשבחך ולפארך וכו', וחייבין אנו לומר לפניך בכל יום ערב ובוקר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אשרינו מה טוב חלקנו וכו', אשרנו שאנו משכימין ומעריבין בכל יום תמיד ערב ובוקר ואומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. אתה הוא קודם שנברא העולם וכו' עכ"ל. ומבואר להדיא בדברי הרמב"ם דבאמירת שמע ישראל לפני פסוקי דזמרה אין אומרים כלל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מכיון שאין קריאתו לשם קיום מצות קריאת שמע. ומבואר להדיא דדין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא דין מסוים בקיום מצות קריאת שמע, ולא שייך באמירת הפסוק בעלמא. וכן מבואר בטור או"ח סי' מ"ו וז"ל אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך וכו' ואומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והיה מכוין לצאת בו ידי חובת קריאת שמע, משום שפעמים כשעושין קרובץ מתעכבים מקריאת שמע עד אחר זמנה וכו' עכ"ל. וכן כתב הרמ"א בהג"ה שם. ומבואר להדיא דאמירת בשכמל"ו תלויה בחלות קיום מצות ק"ש, ורק בגוונא שמכוין לצאת בה ידי חובת מצות קריאת שמע הוא דאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם. וה"נ חזינן באמירת שמע ישראל בעשרה דמלכויות בתפלת ראש השנה, ובאמירת שמע ישראל בקדושה דמוסף, וכיוצא בזה, דלא מצינו בהם כלל אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אכן לשיטת הרמב"ם דאמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שיסודו מתקנת יעקב אינו מגוף הקיום דמצות קריאת שמע, אלא דהמחייב הוא עצם אמירת פסוק דשמע ישראל, צ"ע אם כן אמאי תליא הך דינא בקיום מצות קריאת שמע.

142 ונראה ע"פ מי שנתבאר לעיל באות ט' דחל דין אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחר אמירת שם המפורש וכן לאחר חלות קיום שם הוי"ה מגזירת הכתוב דויברכו שם כבודך, דעניית בשכמל"ו אחר פסוק ראשון של קריאת שמע חד דינא הוא עם דין עניית בשכמל"ו במקדש לאחר מיתת שמעון הצדיק, דבתרוייהו יסוד דין עניית בשכמל"ו הוא משום דחל חלות קיום של השם המפורש אע"פ שאומר השם בלשון אדנות, וחלות קיום שם הוי"ה מחייב עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ונראה להביא ראייה לכך מדברי הגר"א או"ח סימן ה' דחלוק דין הזכרת השם בפסוק ראשון של קריאת שמע, מדין הזכרת השם בברכות ובשאר מילי בדין כוונת השם, דבק"ש חייב לכוון לשם הוי"ה. משא"כ בשאר ברכות מכוון לשם אדנות. דנהי דבכולהו אין קריאתו ככתיבתו, דכתיבתו הוא בשם הוי"ה ואילו קריאתו בלשון אדנות, מכל מקום חלוק בזה דין הזכרת השם בפסוק ראשון דקריאת שמע משאר הזכרות, דבק"ש השם אינו חל בתורת שם אדנות, אלא דחל כחלות של שם הוי"ה. ומשו"ה חל דין עניית בשכמל"ו לפסוק ראשון של שמע.

143 ולפי"ז יש ליישב מה שהקשינו אמאי אין אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מהווה הפסק לגבי מצות ק"ש ככתבה, די"ל דלעולם כולי עלמא מודו דבשכמל"ו אינו חלק מגוף החפצא דק"ש, ואינו אלא שבח להזכרת שם המפורש ומשום הכי צריך לאמרו בלחש כדאיתא בפסחים שם נו., "באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרי רבנן היכי נעביד, נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי וכו'". ולכאורה צריך עיון בעיקר השקלא וטריא בגמרא דמה לי אם משה אמרו או אם יעקב אמרו. ועוד צריך עיון במסקנת הגמרא שהתקינו שיהו אומרים אותו בחשאי, דלכאורה איזה פשרה היא זו לאומרו בלחש. והנראה לומר בזה, דכוונת הגמרא דמשה לא אמרו, היינו דכיון דמשה לא אמרו בפרשת קריאת שמע הכתובה בתורה, אם כן הרי אין זה בכלל החפצא דקריאת שמע ככתבה. והיינו דקא פריך בגמרא דהיכי נימרינהו הא לא אמרו משה, וממילא לא הוה ליה בכלל קריאת שמע ככתבה, ושלא לאמרו נמי אי אפשר דהא יעקב אמרו, ומסקינן בגמ' דבשכמל"ו לא נאמר בתורת חלק מגוף החפצא דקריאת שמע ככתבה שהרי משה לא אמרו, וכל אמירתו אינו אלא משום חיוב שבח בפני עצמו משום שם המפורש, וממילא צריך לאמרו בלחש, כדי שיהא ניכר דאינו נאמר בתורת חלק מגוף הקיום דקריאת שמע אלא דקיום בפני עצמו הוא מתקנת יעקב אבינו ע"ה. ומוכח להדיא מסוגיית הגמרא כשיטת הרמב"ם דאמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לא נקבעה כחלק מעצם המטבע דקריאת שמע, אלא דהויא חלות אמירת שבח בפני עצמו הוא לשם המפורש וכדמוכח מהא דיעקב אמרו. וראייה לזה דאי בשכמל"ו הוי קיום במצות ק"ש עצמה ודין בעצם אמירת פסוק ראשון, אם כן בניו של יעקב שאמרו פסוק ראשון הם היו צריכים לאמרו, ומהא דיעקב אבינו פתח ואמר בשכמל"ו מוכח דהוי שבח בפני עצמו להזכרת שם המפורש.

144 ויתכן להוסיף דאע"פ דאין אמירת בשכמל"ו מצטרפת לחפצא דקריאת שמע ככתבה, מכל מקום יש לומר דאין אמירת בשכמל"ו חלות דין וקיום בפני עצמו לומר דברי שבח לשם המפורש, אלא דמהווה נמי חלק מעצם קיום מצות קריאת שמע מדאורייתא. והביאור בזה הוא דיש שני קיומים במצות קריאת שמע: א דין קריאה ככתבה, ב דין קבלת עול מלכות שמים המתקיימת בקריאת פסוק ראשון, ונהי דאין אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מכלל גוף הקריאה ככתבה, מכל מקום ע"י שבח בשכמל"ו לשם המפורש מצטרף ומשלים את הקיום של קבלת עול מלכות שמים שבפסוק ראשון. ונראה דזהו דילפינן מהא דיעקב אבינו אמרו, כלומר שאין קבלת עול מלכות שמים שבפסוק ראשון שלימה אלא על ידי אמירת בשכמל"ו. והטעם שתקנו לומר בשכמל"ו בלחש היינו כדי שיוכר שאין אמירת בשכמל"ו מכלל מצות קריאה דק"ש ככתבה, אלא דחלה כחלק מקיום קבלת עול מלכות שמים שבפסוק ראשון.

145 והנה נחלקו הפוסקים אם אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מעכבת בקיום מצות ק"ש או לא. דעיין בב"ח סי' ס"א וז"ל וטעמו דקריאת שמע דאורייתא לא יצא ידי חובתו אם לא אמרו, אבל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינה אלא תקנה כיון דאמריה יעקב, הלכך אין מחזירין אותו, עכ"ל. אך המגן אברהם או"ח סי' ס"א ס"ק י"א כתב וז"ל ואם לא אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אין מחזירין אותו ב"ח ושלטי הגבורים, ולבוש כתב שאפילו אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור, וכן משמע ריש ס"ו, עכ"ל. ומבואר דלשיטת הלבוש לא רק אמירת בשכמל"ו מעכבת אלא אפילו אם לא כיון בו צריך לחזור, שדין אמירתו וכוונתו חמורה כקריאת הפסוק הראשון עצמו. והמגן אברהם כתב דכדברי הלבוש מוכח בריש סימן ס"ו, וכוונתו למה שכתב המחבר שם וז"ל ובאמצע הפרק שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו וכו' ומשיב שלום לאדם נכבד, ואפילו באמצע הפסוק, חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יפסיק בהם כלל, אם לא מפני שירא שמא יהרגנו, עכ"ל. והמבואר בדברי המחבר שדין אמירת ברוך שם כבוד חמור כדין אמירת פסוק ראשון דק"ש לענין האיסור לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד.

146 ובאמת דיש להוכיח כדברי הלבוש מדברי הרמ"א סי' מ"ו סע' ט' שכתב וז"ל וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה עכ"ל. ומשמע דס"ל לרמ"א דבשכמל"ו מעכב בקיום מצות קריאת שמע, וכדעת הלבוש. וצ"ע דאפילו אי נימא דס"ל דמצות קריאת שמע דאורייתא היא מתקיימת בפסוק ראשון בלבד וכשיטת הרמב"ן מדוע צריך לומר בשכמל"ו בכדי לצאת ידי חובת קריאת שמע.

147 ועיין בביאור הגר"א שם כתב וז"ל וטוב כו' כי בלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינו אלא כסיפור דברים בעלמא עכ"ל. ומקור דברי הגר"א הוא בבית יוסף סי' מ"ו שכתב על מה שכתב הטור דרבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו', וכתב הבית יוסף וז"ל, כלומר דכשאינו אומר אלא שמע ישראל לבד נראה שאינו אלא סיפור דברים שאומרים ישראל כשמייחדים, אבל כשאומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד נראה שהוא מכוין עכשיו לייחד, ומשום הכי מברך שם כבוד מלכותו עכ"ל. אמנם דבריהם צ"ע אמאי לא סגי בכוונה גרידא להחיל על קריאתו חלות שם קריאת שמע, ולכאורה סגי בזה שמתכוין לצאת ידי מצות קריאת שמע, לאפוקי שלא יהא כסיפור דברים בעלמא.

148 ונראה לתרץ ע"פ מה שנתבאר שאמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מעכבת בקריאת שמע משום דבנוגע לקריאת שם ה' בפסוק ראשון דקריאת שמע, אף על פי שבפועל הוא נקרא בשם אדנות ככינויו, מכל מקום בעיקר חלותו וקיומו חל קיום של שם הוי"ה. דילפינן מהא דיעקב אמר בשכמל"ו אחר שבניו קראו קריאת שמע דשם ה' שבפסוק דשמע ישראל חל בתורת חלות של שם המפורש. ואמירת בשכמל"ו לשם המפורש מהווה חלק מקיום קבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע. ויש לעיין איך חל חלות קיום של שם הוי"ה בפסוק הראשון בקריאת השם בלשון אדנות. וי"ל שחלות שם הוי"ה חלה ע"י כוונתו בקריאת השם שמתכוון לשם הוי"ה וכדביאר הגר"א. ויש להוסיף דבאמירת בשכמל"ו נמי חל חלות שם הוי"ה באמירת השם, דאמירת בשכמל"ו מוכחת שהשם מהווה חלות שם הוי"ה המחייב שבח של בשכמל"ו. ונמצא דאמירת בשכמל"ו מהווה חלק דקבלת עומ"ש דפסוק ראשון של שמע, ולכן ס"ל ללבוש שכוונה מעכבת באמירת בשכמל"ו. ונראה דמשום כך סובר הרמ"א דאמירת בשכמל"ו מעכבת בקיום מצות קריאת שמע המתקיימת בפסוק הראשון דק"ש, דבשכמל"ו מעכב בקביעות חלות שם המפורש דחל דבפסוק הראשון.

149 ולפי"ז י"ל דק"ש עצמה נחשבת לדבר שבקדושה משום דאית בה קיום שבח לשם המפורש. ויש לומר דזהו הביאור במה שכתב רבינו יונה דף יג: בדפי הרי"ף ד"ה ונקדשתי דקריאת שמע הוי דבר שבקדושה משום דיש בה קבלת עול מלכות שמים. דר"ל דק"ש הויא דבר שבקדושה משום דאית בה שבח לחלות שם המפורש שחל עפ"י דין בפסוק הראשון דק"ש משום מצות קבלת עול מלכות שמים. וזהו ראייה לדברינו דיסוד דין דבר שבקדושה הוי שבח לחלות שם המפורש וכמש"נ לעיל, סוף אות ז'.

150 יא בגדר דין דבר שבקדושה בקדושה, קדיש, וברכו

151 ונראה דקדושה שבתפלה הויא בכלל דברים שבקדושה, משום שאנו אומרים "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום", והכוונה בזה דנהי דבעולם הזה אין השם נקרא ככתבו, אלא בכינויו בלשון אדנות, מכל מקום אנו מצרפין ומכוונים את קדושתנו לקדושת המלאכים בעולם הבא, דבעוה"ב קריאתו היא ככתבו בשם המפורש, ונתחדש דאנו יכולים לקדש ולשבח אמירת שם האדנות בעוה"ז כמו שהמלאכים מקדשים את שם המפורש בשמי מרום. ונמצא דבאמירת נקדש את שמך בעולם וכו' אנו מבארים את עיקר חלות שם ה' שבקדושה דמהווה עפ"י דין חלות של שם הוי"ה, וקדושה היא שבח לשם המפורש, ומשו"ה קדושה הויא דבר שבקדושה.

152 וכן י"ל לענין קדיש דהוי שבח לשם המפורש, דהרי עיקר החפצא דקדיש הוא עניית יהא שמיה רבא וכו'. והנה בעיקר כוונת "יהא שמיה רבא" נחלקו התוס' והמחזור ויטרי, אם הויא תפלה על העתיד שיושלם שמו לעתיד לבוא, או דקאי על קידוש שמו המפורש בהווה, וכמו שכתבו התוספות לעיל ג א ד"ה ועונין יהא שמיה הגדול מבורך וז"ל מכאן יש לסתור מה שפירש במחזור ויטרי יהא שמיה רבא שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו כדכתיב שמות י״ז:ט״ז כי יד על כס י - ה שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ופירושו כך יהא שמיה שם י - ה רבא, כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם, ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת כלומר ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך, משמע דתפלה אחת היא ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם, אלא יהא שמו הגדול מבורך, עכ"ל. אך מכל מקום נראה דלכולי עלמא כוונת יהא שמיה רבא מתייחסת לשם המפורש דהיינו שם הוי"ה, ומשום הכי קדיש נכלל בתורת דבר שבקדושה.

153 ונראה דברכו את ה' המבורך נמי קאי על השם המפורש, וכדאיתא בגמרא יומא סט ב, ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול, מאי גדול, אמר רב יוסף אמר רב שגדלו בשם המפורש, רב גידל אמר ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם, ע"כ. ובפשטות מבואר בגמ' דמהך קרא ילפינן דבבית המקדש כשהיו אומרים ברכה או ברכו את ה' המבורך, לא אמרו את שם ה' בלשון אדנות, רק בשם המפורש. אכן רבינו חננאל גרס שם "כתיב ויברך עזרא את ד' האלקים, מאי אמר, רב יוסף אמר ברוך המבורך כלומר ברכו את ה' המבורך בלשון אדנות, אמר ליה רב דימי אימא שבירכו בשם המפורש היינו בשם המפורש ככתבו, אמר ליה אין אומרים שם המפורש בגבולין". ובביאור הסוגיא לפי גירסת הר"ח נראה, דאביי סבר דקיומא דהך קרא ד"ויברכו את ה' האלקים הגדול" נתקיימה כפשוטו, על יד אמירת שם ה' המפורש שזהו 'שם הגדול'. ואילו רב דימי ס"ל דכיון דאין שם המפורש נאמר בגבולין על כרחך הכוונה ד'ויברך עזרא את שם ה' האלקים הגדול', הוא שבירכו דווקא בלשון זה של "ברכו את שם ה' המבורך", ואע"פ דבפועל מכנים את שם ה' בכינויו בלשון אדנות מכל מקום חל חלות קיום דשם המפורש. ועל יד שמברכים שמו בלשון "שם ה' המבורך" הרי זה מוכח דכוונתו לשם הוי"ה. ומבואר דברכו את ה' המבורך ביסודו מהווה שבח לשם המפורש, ומשום הכי הוי דבר שבקדושה.

154 והנה ילפינן בספרי פ' האזינו פיסקא א', מהא דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, את חובת הענייה ושבח לכל דבר שבקדושה. וצ"ע דביומא דף לד., תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, אמר להן משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל, ומבואר בגמרא דהך קרא דכי שם ה' אקרא לדרשא אחריתא הוא דקאתי, וכדילפינן מיניה דין עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחרי שהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, ומשמע בגמרא דעיקר חובת ענייה לדברים שבקדושה היינו דווקא לשם המפורש, ואילו בספרי משמע דקאי אכל דברים שבקדושה, ואף בשם ה' הנקרא בלשון אדנות. אולם לפי המבואר י"ל דבאמת גם הספרי לא פליג בהא דעיקר חובת ענייה לדברים שבקדושה הוא דווקא לשם המפורש, ונהי דבדברים שבקדושה שבגבולין אין שם ה' נקרא בפועל ככתבו בשם הוי"ה אלא רק בכינויו בשם אדנות, מכל מקום אין השם חל מדין חפצא דשם אדנות בפני עצמו, אלא דחלה חלות קיום של שם המפורש, ומשום הכי חל חלות דין דברים שבקדושה, דילפינן מקרא דכי שם ה' אקרא וגו' דאף כשאין השם נקרא ככתיבתו בשם הוי"ה, סגי בחלות קיום דשם המפורש לחייבו בחובת ענייה. ונמצא לפי זה דדרשת הספרי ודרשת הגמרא ביומא, הן דרשא אחת, דנלמד ממנה חובת השבח לשם המפורש בכל אופן שנקרא במקדש ובגבולין.

155 יב בדין קריאת שמע ביחיד ובדין אמירת קדושת יוצר ביחיד ואמירת י"ג מדות

156 והנה בעיקר מה שנתבאר דיסוד גדר דבר שבקדושה תלוי בחלות שם הוי"ה ומשום כך ק"ש חשיבא דבר שבקדושה, לכאורה יש להקשות בזה, דאם כן אמאי ליכא הך כללא דאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה בפסוק ראשון דקריאת שמע, דהרי לדעת הגר"א אע"פ דבשאר מילי סגי בכוונת השם כקריאתו וככינויו בלשון אדנות, מכל מקום בפסוק ראשון דקריאת שמע בעינן כוונת שם ה' ככתיבתו בשם המפורש, משום דחלוק פסוק ראשון דקריאת שמע משאר ברכות דשם ה' נאמר בו בתורת חלות קיום שם הוי"ה, ואם כן צ"ע מדוע פסוק ראשון דק"ש נאמר ביחידות. ונהי דלכתחילה מצינו בקריאת שמע נמי דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה, וכדתנן במגילה כג: וילפינן לה מונקדשתי בתוך בני ישראל דאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, מכל מקום בדיעבד ק"ש נקראת גם ביחיד.

157 וי"ל דכל הך כללא דאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, היינו דווקא בדבר שאינו חפצא של תורה שבכתב, אבל בחפצא של תורה שבכתב נקטינן דכל היכא שקורא את הפסוקים ככתבן אפשר לאומרן אף ביחיד, מכיון דכקריאת פסוקים בתורה בעלמא הוא. והכי מבואר להדיא בשולחן ערוך או"ח סי' נ"ט סע' ג' לענין קדושת יוצר וז"ל יש אומרים שהקדושה שביוצר יחיד אומרה לפי שאינה אלא סיפור דברים, ויש אומרים שיחיד מדלגה ואינה נאמרת אלא בצבור, ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון ובטעמים כקורא בתורה עכ"ל. ומבואר בדברי המחבר דאף להך שיטה דקדושת יוצר הויא חלות דברים שבקדושה, מכל מקום שרי ליחיד לקרותה בניגון וטעמים כקורא בתורה, דלא גרע מקורא פסוקים בעלמא. ועל כרחך הביאור בזה דחלות דין דבר שבקדושה חל דווקא כשנאמרת בתורת שבח לשם המפורש בעשרה, מה שאין כן כשהיא נאמרת בתורת קריאת פסוקים בעלמא לא נחשב לדבר שבקדושה ושפיר אמרינן לה אף ביחיד.

158 אמנם היתר זה שייך רק לענין דברים שבקדושה אשר בנוסף לחלות דין דבר שבקדושה הם פסוקים הכתובים בתורה. מה שאין כן בקדיש וברכו דליכא בהו קיום קריאת דברים שבכתב, וכל אמירתם אינה אלא בתורת קיום דבר שבקדושה, בזה וודאי אמרינן דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה. אולם צ"ע דקדושה הוי חלות שם דבר שבקדושה אע"פ שיסודה מקדושת המלאכים "קדוש קדוש קדוש ה' צבא - ות וכו'" דפסוק הוא בישעיהו ו, ג והוי חלות דברים שבכתב, וא"כ צ"ע אמאי אין קדושה נאמרת אף ביחיד.

159 ונראה דהביאור בזה כי הפסוק של קדושה מתחיל מ"וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש וגו'", ואילו אנן מחלקין את הפסוק, כמו שכתב המחבר דהשליח צבור אומר וקרא זה אל זה ואמר, והקהל עונין קדוש קדוש קדוש וגו'. ולכאורה יש להקשות דהא כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. ובהכרח הביאור בזה הוא דבאמת קדושה אינה נאמרת מדין 'דברים שבכתב', דאם היו אומרים אותו בתורת תורה שבכתב היה צריך לומר כל הפסוק, והיה חל על זה הדין דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. ועל כרחך צ"ל דנאמר היתר מיוחד לומר חצי הפסוק מדין שירה ושבח ולא בתורת קריאת הפסוק ככתבה. והכי נמי לענין הפסוק השני של קדושה שאומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו", שיסודו מדכתיב יחזקאל ג', י"ב "ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו", ומהא דאנן פסקינן והקהל אומרים סיפא דקרא ד"ברוך כבוד ה' ממקומו", מוכח מזה דאין זה נאמר מדין דברים שבכתב, אלא הוא דין היתר מסוים לאמרו בצבור מדין שירה ושבח לשם המפורש, ושפיר חייל עלה הכלל דאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה.

160 והעולה מכל זה הוא דהא דאין קדושה נאמרת ביחידות, היינו משום דאע"פ דמילי דקדושה הם פסוקי תורה שבכתב, מכל מקום כיון שאין אומרים את הפסוקים בשלימותן ככתבן, שהרי מפסקין את הפסוקים ואומרים רק חצי הפסוק, משום הכי הרי הן מופקעין מתורת חפצא של "דברים שבכתב", ונאמרין בתורת שירה ושבח לשמו הגדול יתב' ומשום הכי חייל בהו חלות דין "דבר שבקדושה" שאינו בפחות מעשרה.

161 וכן הוא הביאור בשיטות הפוסקים דאמירת י"ג מדות הויא דבר שבקדושה ואין לאמרן בפחות מעשרה, וכמו שפסק בשו"ע או"ח סי' תקס"ה וז"ל אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים דדבר שבקדושה הם אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא אומרם עכ"ל. והביאור בזה הוא דנהי די"ג מדות יסודן מפסוקים שבתורה, מכל מקום אין אנו אומרים את הפסוקים כצורתן, דהא הפסוק מתחיל מ"ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' וגו'", ועל ידי הפסקת הפסוק לשתים, דהשליח צבור אומר "ויעבור ה' על פניו ויקרא" ואילו הצבור עונים "ה' ה' וגו'", הרי זה נעקר מתורת דברים שבכתב, ובכלל דברים שבקדושה הוא דחשבינן ליה. וכמו כן חזינן דהפסוק האחרון של י"ג מדות מסתיים ב"ונקה לא ינקה וגו'", ואנו מפסיקין ב'ונקה', ועל כרחך דלאו בתורת קריאת הפסוק הוא אומרו, דכלפי קריאה ככתבה פשיטא דה'לא ינקה' מחובר בחדא מחתא ל'ונקה', ומוכרח מזה דבתורת "י"ג מדות של רחמים" הוא אומרן, וב'מדות' 'נקה' הוה ליה מדה אחת, ו'לא ינקה' מילתא אחריתא היא, ד'ונקה' היא המדה האחרונה של י"ג מדות. ושפיר מבואר הא דפסקו הפוסקים די"ג מדות של רחמים צריכין עשרה, כיון דאינן נקראות כדרך קריאת פסוקים כצורתן וככתבן אלא בתורת י"ג מדות, והוה ליה דבר שבקדושה שאינו בפחות מעשרה.

162 ואין להקשות על זה דהא בברכת כהנים אומרים הפסוקים בשלימותם ככתבן וכלשונן בתורה, וא"כ אמאי אין ברכת כהנים ביחיד, דיעויין בדברי הר"ן במגילה דף כג: וז"ל ואין נושאין את כפיהם פחות מעשרה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו' עכ"ל. והמבואר בדברי הר"ן דהא דאין נושאין את כפיהם בפחות מעשרה לאו מדין דברים שבקדושה אתינן עלה, אלא דין מסוים הוא בהלכות ברכת כהנים דטעון עשרה, וילפינן לה מכה תברכו את בני ישראל. אבל מדין 'דברים שבקדושה' שפיר שרי לאמרה אף ביחיד, שהרי יש כאן קריאת פסוקים ככתבן.

163 ואע"פ דקריאת שמע הויא דבר שבקדושה, מדחל בה חלות קיום שבח של שם המפורש וכדנתבאר לעיל בדברי הגר"א, מכל מקום קריאת שמע חלוקה משאר דברים שבקדושה דחל בה נמי דין קריאה ככתבה. וזהו עיקר מצות קריאת שמע לקרות הפרשיות ככתבן בתורה, ומאחר שהיא נקראת בתורת תורה שבכתב ככתבה וכצורתה בכל דקדוקיה עד כדי כך שהמחבר או"ח סימן ס"א סע' כ"ד ועוד פוסקים הביאו מנהג לקרות קריאת שמע בטעמים, והיינו כיון דיסוד המצוה הוא לקרותו בתורת תורה שבכתב ולכן שרי לקרות ק"ש ביחידות ואין צריך עשרה. ונהי דמצד חלות קיום קבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע חל בקריאת שמע חלות דין "דבר שבקדושה", שהרי עיקר כוונת עול מלכות שמים מיוסדת על קדושת השם המפורש, וכמבואר מדברי הגר"א דכוונת שם הוי"ה מעכבת בפסוק שמע ישראל, ומשו"ה ק"ש הוי בכלל דבר שבקדושה, וכדמשמע מהמשנה במגילה דכללה לפריסת שמע בהדי שאר דברים שבקדושה, מכל מקום שפיר מותר וחובה לקרותה אף ביחידות, מכיון דמלבד הקיום דקבלת עול מלכות שמים נכלל בה נמי קיום של תלמוד תורה וקיום קריאה ככתבה, וק"ש לא גרעה מקריאת שאר פסוקים ופרשיות שבתורה דשרי ביחיד.

164 יג ביסוד גדר קדושת יוצר, קדושת העמידה, וקדושה דסידרא

165 והנה נתבאר דיסוד גדר דבר שבקדושה הוא היכא דהשבח לה' ית' מתייחס לחלות קיום שם המפורש דהיינו שם הוי"ה. ובקדושה על ידי הקדמת הש"ץ שמקדים ואומר "נקדש את שמך וכו' בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" מתבאר בזה כוונת הקדושה שהוא לשמו הגדול ככתבו כפי שהוא נקרא בעולם הבא. וזהו מה שאומרים "נקדש את שמך בעולם כשם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכו'", והיינו שאנו מצרפים קדושתנו לקדושת המלאכים שביסודה היא שיר ושבח לשם המפורש. ועפי"ז נראה לבאר את דברי הגרע"א זצ"ל בהגהותיו לשו"ע או"ח סימן קצ"ה סעיף א' שכתב להקפיד כמנהגינו על פי כתבי הארי"זל שגם הקהל יקדימו ויאמרו "נקדש את שמך בעולם" קודם אמירת "קדוש קדוש קדוש וגו'". וצ"ב דאי נימא דאמירת נקדש וכו' הוא הזמנת הש"ץ לעניית דברי שבח ומשום דבעינן נטילת רשות זה לזה וכדכתיב "וקרא זה אל זה ואמר", אם כן הרי כל עיקר אמירת נקדש וכו' לא שייכא אלא להשליח צבור שהוא מזמין את הקהל לקדש את שמו ית', ומדוע נימא שגם הקהל יאמרו "נקדש את שמך בעולם וכו'".

166 אולם לפי המבואר י"ל, דנהי ד"נקדש את שמך" אינו מכלל גוף החפצא דקדושה ואינה אלא הקדמה ונטילת רשות בעלמא, מכל מקום הרי זה מעכב בחלות קיום דין קדושה, מכיון דמלבד מה שיש בזה נטילת רשות לקדושה, הרי בזה מתבאר שכוונת הקדושה היא לשבח דוקא את השם המפורש, דרק על ידי זה חל בה דין "דבר שבקדושה", ומשו"ה אף הקהל יכול לאומרו.

167 והנה יש ג' קדושות: א קדושת יוצר, דהוא סיפור דברים על קדושת המלאכים, ב קדושת העמידה דהיינו קדושה דתפלת שמונה עשרה, ג קדושא דסידרא והוא הקדושה של ובא לציון.

168 ונראה דאף לשיטת הראשונים שנקטו להלכה דאין צריך לומר קדושת יוצר בעשרה, משום דלא הוי אלא סיפור דברים בעלמא, מכל מקום פשיטא דקדושת יוצר נתקנה כחלק מעצם הברכה של יוצר אור. ומשמע דקדושת יוצר הויא הקדמה לקדושה דשמונה עשרה, ולכך הנהיגו זאת בברכת יוצר. וצריך עיון מהו התכלית דסיפור זה דקדושת המלאכים, ואיך סיפור קדושת המלאכים מהווה הקדמה לקדושת העמידה. וכמו כן צריך לבאר מה תפקידו של קדושא דסידרא, ואיך היא משתלבת ומשלימה את סדר הקדושה של תפלת י"ח, דקדושא דסידרא חלק הוא מעצם הקיום דתפלה דאומרים אחריה קדיש תתקבל.

169 והנראה בזה דיש שני דינים בקדושה, וכדילפינן לה בגמרא מתרי קראי. דהנה בחולין כא: ילפינן לה מדכתיב איוב ל״ח:ז׳: "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני האלקים", ואילו בגמ' ראש השנה לב. ובמגילה יז: איתא מנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קודש, ע"כ. ונראה דנתבאר בזה שישנם שני דינים בקדושה ותרווייהו יסודן בקדושת המלאכים: א דין קדושה הנלמדת מויריעו כל בני האלקים, דרישא דקרא "ברן יחד כוכבי בוקר" קאי על ישראל, ואילו סיפא דקרא "ויריעו כל בני האלקים" קאי על המלאכים, וילפינן מגזה"כ "ברן יחד" דקדושת ישראל נאמרת דווקא ביחד עם קדושת המלאכים, כי אנו לבד איננו יכולים לומר קדושה, שהרי איננו רשאים לבטא את השם המפורש, דאנו מבטאים את השם בלשון אדנות וא"כ איך חל חלות קדושה על השם, דקדושה היא שבח לשם המפורש, ורק על ידי שאנו מכוונים ומצרפים את קדושתנו לשירת המלאכים חל חלות שם המפורש ושפיר אמרינן קדושה. ולולא הקדמת "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" לא היה חל בזה תורת קדושה ודבר שבקדושה, שהרי חסר שם המפורש, ורק על ידי אמירת נקדש וכו', שבזה אנו מצרפין את קדושתנו בעולם הזה לקדושת המלאכים בשמי מרום שמקדשים אותו בשם המפורש, ורק על ידי זה מתקיים דין קדושה לשם המפורש הנלמד מ"ברן יחד וגו'", וחלה בקדושה חלות דין דבר שבקדושה.

170 ונראה דזהו היסוד דקדושת יוצר, דהויא סיפור דברים על קדושת המלאכים המקדישים לשם המפורש וכדאמרינן "וכלם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה וכו' ומקדישים וממליכים את שם הקל המלך הגדול הגיבור והנורא קדוש הוא" דהיינו שמשבחים את שם המפורש. ועי"ז אנו נוטלים רשות לקדש את שם האדנות בעולם. וזהו נמי יסוד הענין של קדושת העמידה דשחרית, דעל ידי אמירת "נקדש וכו'" יש צירוף לשירת המלאכים וחלה רשות לומר קדושה על שם האדנות בעולם הזה.

171 אך קדושת כתר דמוסף חלוקה בזה מקדושת העמידה דשחרית, דבמוסף הנוסח של 'כתר' שונה במהותו, שהרי בקדושת כתר כנוסח המחבר אומרים: "כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה", כלומר שבאותו הכתר ממש מתאחדים המוני מעלה עם עמך ישראל, ויחד כולם קדושה לך ישלשו. הרי להדיא דחלוקה קדושת מוסף מקדושת שחרית ותרי קדושות חלוקות הן בעצמותן, דבקדושת שחרית אין אנו אומרים אלא "כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" והיינו דין רשות לומר קדושה משום שחל צירוף בעלמא בין קדושתנו לקדושת המלאכים, אבל ביסודן קדושת ישראל וקדושת המלאכים שתי קדושות הן, דהקדושה שלנו בעולם הזה הוא בשם אדנות, ואילו קדושת המלאכים הוא בשם המפורש, ורק חל צירוף בעלמא בין שתי הקדושות. משא"כ בקדושת מוסף דכתר אחד הוא, וכפי שממשיכים "יחד כולם קדושה לך ישלשו", והיינו דחלה קדושה אחת לשם המפורש שם הוי"ה.

172 ובביאור הדברים נראה דיסוד הנך שתי קדושות דשחרית ומוסף יסודן מהני תרי ילפותות, דבשחרית יסודו מקרא ד"ברן יחד וגו'", דילפינן מינה דניתנה רשות מיוחדת לצרף את קדושתנו שבעצם היא קדושה ושבח לשם אדנות בעוה"ז לקדושת המלאכים שמקדשים לשמו המפורש בעוה"ב. וע"י הצירוף לקדושת המלאכים שהיא בשם המפורש חל דין דבר שבקדושה בקדושתנו דהויא שבח לשם המפורש. משא"כ במוסף נתחדשה הלכה בפני עצמה לומר קדושה אחת יחד עם המלאכים לשם המפורש, ודין זה יליפנן לה מ"הבו לה' כבוד שמו וגו". והגדר בזה הוא דחל שבח לשם המפורש משום דבקריאת השם בלשון אדנות חל חלות קיום דשם המפורש. ודין מסוים זה דקדושה נוהג רק במוסף ולא בשחרית. ונמצא דקדושה דשחרית וקדושה דמוסף הויין תרי קדושות בפני עצמן שחלוקות הן בעצמותן.

173 ולפי זה מיושב מה שכתב המחבר או"ח סימן ק"ט סעיף ג' שכשיחיד עומד בתפלת שחרית והצבור אומר קדושת כתר שאינו יכול לומר קדושה ביחד עמהם לפי שקדושות חלוקות הן ואין הקודושת מצטרפות. ולעיל אות ב' תמהנו בזה דהא לענין עיקר החפצא דקדושה שהוא אמירת הפסוקים דקדוש קדוש וגו' וברוך ה' ממקומו, בזה הרי ליכא שום שינוי בין קדושה דשחרית וקדושה דמוסף, ומה לי מה שנוסח ההקדמה של השליח צבור חלוקות. אולם לפי מה שנתבאר אתי שפיר, דאמירת 'נקדש' בשחרית ו'כתר' במוסף לא הוי הקדמה ונטילת רשות בעלמא, אלא הוא מעיקר החפצא דקדושה, דעל ידי זה מתבאר עיקר כוונת וחלות הקדושה. ונתבאר שעל ידי חילוק הנוסחאות בהקדמת השליח צבור לקדושת שחרית לבין קדושת מוסף, בוקעת ועולה חילוק יסודי בעצם חלות קיום דין קדושתן, דהויין תרי חפצא של קדושה, דבשחרית הויא חפצא של קדושה של שם אדנות הנלמד מ'ברן יחד' ובמוסף הוי חפצא של קדושה של שם הוי"ה הנלמד מ"הבו לה' כבוד שמו", ותרי קדושות חלוקות בעצמותן הן והרמ"א שסובר שקדושה אחת הן, היינו משום שהרמ"א לא אמר נוסח 'כתר', וה'נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש' הוא רק כמו שיח שרפי קודש, דומיא דנוסח דנקדש, אבל אין זה בפועל אותה קדושה ממש כקדושת המלאכים ומשום הכי כתב הרמ"א שקדושתן שוה.

174 ולפי"ז נראה לבאר ענין ג' הקדושות של שחרית, א קדושת יוצר, ב קדושת העמידה, ג קדושא דסידרא. דהנה קדושת יוצר שירת המלאכים היא, ותיקנוה חכמים כדי שבשעת התפלה בשעה שאנו אומרים קדושה ומצרפים את קדושתנו לקדושת המלאכים, ואנו אומרים כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, הכוונה היא לשירת המלאכים כפי שאמרנו במטבע הברכה של ברכת יוצר. וקדושת העמידה היא צירוף של קדושת ישראל הנאמרת בלשון אדנות לקדושת המלאכים הנאמרת בשם המפורש. ואילו בקדושא דסידרא נראה דנכלל כל ג' הקיומים, א קדושת המלאכים, דהא פותחים ב"ואתה קדוש וכו' וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש וכו' ומקבלין דין מן דין ואמרין קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה", דהיינו קדושת המלאכים שזהו הענין של הקדושה בקדושת יוצר אור. ב קדושת ישראל, וכפי שאחר כך אנו אומרים "קדיש על ארעא עובד גבורתיה", זהו קדושת העולם הזה שהוא בשם אדנות, וכדאיתא בגמרא לא כהעולם הזה העולם הבא דבעוה"ז השם בלשון אדנות וזוהי קדושה מדין "ברן יחד וכו' ויריעו כל בני האלוקים", ג קדושה אחת של שרפי מעלה יחד עם קבוצי מטה לשם הוי"ה, הנכלל ב"קדיש לעלם ולעלמי עלמיא", שנלמד מהבו לה' כבוד שמו. ובקודשה דסידרא חוזרים על כל ג' קדושות, ולכן לכמה ראשונים נקרא סדר קדושה עיין ברמב"ם פ"ט מהל' תפלה הל' ה' - ו' דכולל בתוכו סדר של ג' קדושות - קדושת המלאכים, קדושת שם האדנות שבעוה"ז וקדושת שם הוי"ה בשמי מרומא. ורק על ידי ג' קדושות אלו נשלם דין חובת קדושה שבסדר התפלה.

175 יד ביאור הדין שאין לחלוץ התפילין עד לאחר ובא לציון

176 ומיושב שפיר עפ"י זה דברי הראשונים והפוסקים דס"ל דקדושה דסידרא מישך שייכא לעיקר סדר התפלה עצמה, עד כדי כך שאסור לחלוץ את התפילין קודם גמר קדושת ובא לציון, ולכאורה הדברים צריכים ביאור. אולם הביאור הוא דכל עוד שלא אמר קדושה דסידרא עדיין לא השלים קיום סדר הקדושות שבכל יום, דלא קיים קדושת שם הויה הנלמד מקרא דהבו לה' כבוד שמו. והרי עיקר קרא דהבו לה' כבוד שמו לא קאי דווקא על שבת ויום טוב שאומרים בהם קדושת כתר, ופשיטא דהוא הדין שבימות החול נמי חל דין הבו לה' כבוד שמו דבעינן לקדש שם הוי"ה. ועל כרחך דדין קדושה מסויימת זו מתקיימת בכל יום ויום על ידי קדושא דסידרא. וכל עוד לא קיים דין קדושה בשלמותה הוי חסרון בקיום דין תפלה. ועפי"ז יש לבאר דברי הגמ' סוטה מט א "ואלא עלמא אמאי קא מקיים אקדושא דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא". וצ"ב מאי שנא קדושה דסידרא משאר קדושות שבזכותה העולם קיים. וי"ל דרק בקדושא דסידרא הנאמרת בכל יום ויום יש בה חלות קיום דקדושת שם הוי"ה, שזהו המדרגה הגבוהה ביותר של קדושה עד כדי שאין כל הבדל בין קדושתנו לקדושת המלאכים. ודמיא ליהא שמיה רבא המכוון נמי לשמו המפורש הגדול והנורא, ועל כן עדיפא קדושא דסידרא טפי משאר קדושות עד שכל קיום העולם עומד בזכותה.

177 ולפי"ד נראה שהטעם דאין אומרים "ובא לציון" בשבת בשחרית כבשאר ימות החול הוא משום דקיום דין קדושת שם הוי"ה הנלמד מהבו לה' כבוד שמו מתקיימת על ידי קדושת 'כתר' שבמוסף. אכן כל זה ניחא לפי נוסח המחבר, אך לרמ"א שגם במוסף אנו אומרים נעריצך ונקדישך, אכתי צריך עיון מאי שנא שבת שאין קדושא דסידרא נכללת בסדר התפלה. ואשר נראה בזה על פי דברי הרמב"ם בהלכות תפלה פ"ט ה"ה שכתב וז"ל ואחר שישלים כל התפלה ישב ויפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הצבור ויתחנן והוא נופל וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב ואחר כך יעמוד שליח צבור לבדו ואומר קדיש פעם שנייה והם עונים כדרך שעונין בתחלה ואומר והוא רחום וכו' תהלה וכו' הוא עומד והם יושבים והם קוריאם עמו, ואחר כך אומר ובא לציון גואל וכו' ואני זאת וכו' ואתה קדוש וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגומר הקדושה והם עונין קדוש קדוש שלש פעמים וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם דכייל לה ל"ובא לציון" בהלכה אחת בהדי תחנון, ומשמע מדברי הרמב"ם דובא לציון חד מילתא הוא עם תחנון, ואמירת ובא לציון הוא דין בתחנון. ולפי"ז יתכן דלכן אין אומרים ובא לציון אחר שמונה עשרה שחרית דשבת שהרי אין אומרים תחנון בשבת ויום טוב.

178 וע"פ מה שנתבאר יש לתרץ את דברי הרמ"א שכתב או"ח סי' כ"ה סע' י"ג דג' קדושות הן ולא ד' קדושות, והקשינו באות א' דצ"ע אמאי השמיט את ברכו ממנין הקדושות, דהא ברכו נמי בכלל דברים שבקדושה הוא דהויא. וי"ל דאף אם בפועל יש ד' קדושות מכל מקום מעיקר הדין הויין רק ג' חלויות וחפצא של קדושות: א קדושת המלאכים - קדושת יוצר, ב קדושת שם אדנות דהיינו קדושת העמידה, ג קדושת שם הוי"ה יחד עם המלאכים דהיינו קדושה דסידרא. וכוונת הרמ"א אינו אלא דמקיים קיום תפלה בשלימות במה שנשלם הקיום דג' קדושות. ולא איכפת לן גם אם בפועל יהיו מאה קדושות, דמכל מקום על פי עיקר הדין, מצד חלות שם קדושה, יש רק ג' חלות שם קדושות, קדושת המלאכים, קדושת ארעא, וקדושת שם המפורש. ואילו ברכו וקדיש נכללים בחלות דין קדושה לשם המפורש כדנתבאר לעיל באות י"א ואינם חפצא של קדושה בפ"ע, ומשום הכי לא מנאם הרמ"א.

179 טו ביאור שיטת הרמב"ם בקדושה דסידרא

180 והנה הקשינו בשיטת הרמב"ם באות ב' מאי שנא דבקדושה דסידרא סובר הרמב"ם שהחזן אומר את הקדושה כולה והציבור חוזר אחריו קדוש קדוש קדוש, ואילו בקדושת השמונה עשרה החזן מזמין את הציבור לומר קדושה והן אומרים קדושה והוא קורא עמהם קדוש קדוש קדוש. ונראה דבקדושת העמידה חל דין שליח ציבור ומהלכות ש"ץ הוא דהש"ץ צריך לתבוע ולהזמין את הציבור לענות קדושה, ולכן הש"ץ אומר "וקרא זה אל זה ואמר" והציבור עונה "קדוש קדוש קדוש וכו'". אמנם בקדושה דסידרא חל קיום קדושת אדנות וקדושת שם המפורש, וכשאומר "קדוש קדוש קדוש" בקדושת ובא לציון אינו מוכח דהוי חלות קיום קדושת שם המפורש אלא ע"י התרגום, דהתרגום קובע דקדוש אחד היא קיום קדושת המלאכים, "קדיש בשמי מרומא", וקדוש שני מהווה קיום קדושת שם אדנות, "קדיש על ארעא עובד גבורתיה", וקדוש השלישי כנגד קדושת שם הוי"ה, "קדיש לעלם ולעלמי עלמיא". וכתב רב נטוראי גאון "תיקנו סדר קדושה של ובא לציון שלא תיקנוה אלא כדי שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה ואומרים קריאתו ותרגומו כדי שיבינו הכל וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ועמי הארץ שעוסקים בתורה ויש כאן שתיים קדושת השם ותלמוד תורה חביב הוא" ועיין ברש"י סוטה דף מט. ד"ה אקדושא דסידרא. ומבואר ד"ובא לציון" הוי קיום קדושה ותלמוד תורה, ולכאורה כל קדושה הויא קיום קדושה ותלמוד תורה ומהי הרבותא דקדושה דסידרא. ונראה דקדושת העמידה הויא חלות תורה שבכתב אמנם בקדושה דסידרא חל חלות קיום לימוד תורה שבעל פה, דרק ע"י התרגום ותורה שבע"פ נקבע דהויא חלות ג' קדושות.

181 ועפי"ז נראה דבקדושת העמידה הש"ץ אינו אלא שליח ציבור שמזמין העם לקדש את השם. ברם בקדושה דסידרא הש"ץ אינו רק ש"ץ אלא חל בו אף דין מתורגמן ומלמד תורה, שמתרגם את הקדושה כדי שיבינו הכל, וחל דין לימוד תורה בין רב ותלמיד בקדושה דסידרא. ונראה דלכן דקדק הרמב"ם פ"ט מהל' תפלה הל' ה' - ו' שרק הש"ץ אומר את התרגום ב"ובא לציון" משום דהתרגום הוי קיום לימוד תורה ואין דין ענייה בלימוד תורה אלא דין לימוד וחזרה שהרב מסדר את הדברים ואח"כ התלמידים חוזרים. משא"כ בשמונה עשרה, דהויא קדושה מתורה שבכתב חל דין ש"ץ גרידא שמזמין את העם לקדש את השם וחל בקדושה דין ענייה של הציבור. אמנם בקדושה דסידרא חל בש"ץ חלות שם מתורגמן שמתרגם את הקדושה כדי להבין את העם ודינו כדין מתורגמן בקריאת התורה, דקיי"ל שאין מפסיקין באמצע התרגום. ולכן ס"ל להרמב"ם דבקדושה דסידרא החזן גומר "קדוש קדוש קדוש" והציבור חוזר אחריו, משא"כ בשמונה עשרה הש"ץ מזמין את הציבור "וקרא זה אל זה ואמר" והן עונים "קדוש קדוש קדוש", ואח"כ הוא חוזר על הקדושה.

182 ע"כ ענין דבר שבקדושה

183 תוס' ד"ה עד שיגיע. וז"ל וכתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול דף לח: דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הציבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וכו', ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק עכ"ל. ואשר נראה לומר בביאור דבריהם, דרש"י סובר תרתי, א שמדין שומע כעונה יוצא יד"ח קדושה, ב דשומע כעונה לא חשיב הפסק בתפלתו ויוצא יד"ח תפלה. ויש להסתפק בביאור שיטת ר"ת והר"י האם חולקים על רש"י בתרתי דס"ל דאי אפשר לצאת יד"ח דבר שבקדושה מדין שומע כעונה. ועוד ס"ל דבשומע כעונה חל הפסק בתפלתו, או דילמא דחולקים על רש"י בחדא דס"ל דאי אפשר לצאת יד"ח קדושה ע"י שומע כעונה. ומשמע מלשון התוס' שכתבו ד"אדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק" דס"ל דמעיקר הדין יכול לצאת יד"ח קדושה ע"י שומע כעונה אלא דחל הפסק בתפלתו מאחר דקיים קיום של קדושה באמצע תפלתו. ואי שומע לאו כעונה לא הוי הפסק בתפלתו, מדלא קיים שום קיום באמצע התפלה, דשמיעה בעלמא לא הוי הפסק.

184 ונראה דלשיטת רש"י רק ע"י דיבור חל הפסק בתפלתו, ובשומע כעונה לא הוי הפסק משום דליכא דיבור. משא"כ תוס' ס"ל דמכיון שמקיימים מצות קדושה בשמיעה, עצם קיום המצוה של קדושה באמצע תפלתו חשוב הפסק. ונראה דלר"ת זוהי הלכה מסוימת בתפלה המהווה עמידה לפני ה', ומשום כך גם קיום מצוה מדין שומע כעונה באמצע התפלה הוי הפסק. משא"כ בשאר המצוות כגון בהלל וקריאת שמע וקריאת המגילה אף ר"ת סובר דקיום מצוה מדין שומע כעונה לא הוי הפסק, דחל הפסק רק בדיבור. ולפי"ז נראה שאם המתפלל יקיים מצוה בעת שמתפלל ולא ידבר, לתוס' הוי הפסק דעצם קיום מצוה אחרת בעת שמתפלל הוי הפסק. משא"כ לשיטת רש"י דלא הוי הפסק, דרק אם מדבר באמצע התפלה חשיב הפסק.

185 תוס' ד"ה עד שיגיע. בא"ד. וז"ל וי"ל דלכתחילה אין לעשות כן דענייה חשיבא טפי הידור מצוה עכ"ל. ונראה בביאור דברי התוס' שדין זה נאמר בקדושה דוקא, כי יש בה חיוב וקיום של וקרא זה אל זה ואמר, וחל בה דין של ענייה, אבל בשאר דברים אין העונה עדיף משומע כעונה. והנה מצינו בקדוש שמטעם רוב עם הדרת מלך עדיף דין שומע כעונה שאחד יוציא את הרבים משיאמר כל אחד ואחד קדוש בעצמו. וי"ל דהטעם בזה הוא משום דבקדוש אין דין ענייה כבדבר שבקדושה. מאידך בקדיש ובקדושה ובכל דבר שבקדושה יש מעלה והידור לענות כעניית המלאכים בשירתם ולא לצאת מדין שומע כעונה בלבד. והוא הדין בהלל שחל בו דין קריאה וענייה בהודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

186 תוס' ד"ה אין יחיד מתפלל קדושה וז"ל וכן הלכה אבל המתפלל י"ח עם החזן לכשיגיע ש"ץ לקדושה יאמר עם השליח צבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הצבור דאין זה קרוי יחיד עכ"ל. ונראה לומר בביאור דבריהם דיש שתי הלכות בתפלה בציבור: א חלות דין תפלה בציבור שמתקיים כשעשרה בני אדם מתפללים תפלת שמונה עשרה בלחש במקום אחד, ב חלות דין תפלת הציבור שמתקיים ע"י חזרת הש"ץ דהויא תפלה אחת של כל הציבור ביחד. ואם אדם מתפלל בציבור תפלה בלחש ולא שמע חזרת הש"ץ קיים חלות דין תפלה בציבור אבל אינו מקיים חלות קיום תפלת הציבור, ובערבית דלית בה חזרת הש"ץ איכא רק חלות קיום תפלה בציבור.

187 ולפי"ז נראה דתוס' ס"ל דדין קדושה תלוי בחלות שם תפלה בציבור ולא בחלות שם תפלת הציבור, ומשו"ה המתפלל עם החזן אומר קדושה ביחד עם החזן והציבור. דהמתפלל י"ח עם החזן מקיים רק חלות דין תפלה בציבור ואין על תפלתו חלות שם תפלת הציבור. דחלות שם תפלת הציבור חלה רק בחזרת הש"ץ שמתפלל תפלה שנייה בעד כל הציבור, ואילו המתפלל יחד עם החזן מלה במלה מתפלל תפלת יחיד עבור עצמו, ואינו מצטרף עם הציבור לקיום תפלת הציבור שמתקיים בחזרת הש"ץ. והנה פסק הרמ"א סי' קכ"ד סע' ב' דבשעת הדחק מתפללים "הייכע קדושה", כלומר שהחזן מתפלל מיד בקול רם והציבור מתפללים עמו מלה במלה ואומרים קדושה עם החזן עד לאחר הקל הקדוש. ונראה דהרמ"א סובר דקדושה תלויה בתפלה בציבור ולא בחלות שם תפלת הציבור. ונראה עוד דקדושה היא חלק וקיום מהשמונה עשרה, אלא דיש דין שאינה נאמרת אלא בציבור, וע"כ היחיד המתפלל בלחש אינו אומר קדושה בתפלתו.

188 ולפי"ז יש לבאר מה שנקטו הפוסקים עי' משנ"ב סי' קכ"ד ס"ק ט' דכשמתפללים הציבור עם החזן מלה במלה אומרים "לדור ודור נגיד גדלך" ולא אתה קדוש, משום שהטעם שהחזן אומר לדור ודור וכו' הוא כדי לשלב ולצרף את הקדושה לברכת השם, ואינו נוסח של קדושה בפ"ע לחזן. דהקדושה היא חלק מגוף הברכה וע"כ אף המתפלל בלחש מלה במלה עם החזן יאמר נוסח לדור ודור וכו' ולא אתה קדוש, ועי"ז הקדושה מצטרפת לגוף הברכה עצמה של קדושת השם. דקדושה אינה הזכרה בעלמא אלא חלק מעצם הברכה דברכת השם.

2 ברכות פתח ↗

3 ברכות פתח ↗

9 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּהָנוֹת לוֹ בֵּין שֶׁפֵּרֵשׁ עַד זְמַן פְּלוֹנִי בֵּין שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ אֶלָּא סְתָם מַמְתִּינִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם תַּמּוּ יְמֵי נִדְרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא תַּמּוּ וְהִתִּיר נִדְרוֹ הֲרֵי זֶה מוּטָב וְאִם לָאו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְאוֹתָן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם תִּהְיֶה הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת וְיִהְיֶה אֶחָד מֵחֲבֵרָיו מְפַרְנֵס אוֹתָהּ דְּבָרִים שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶן יֶתֶר עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אִם אֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מַסְפִּיקִין לַכּל:

10 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וְאֵין כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. מַה כָּתוּב בָּהּ לְפָנֶיהָ כִּי שֵׁם יי אֶקְרָא הָבוּ גּוֹדֶל לֶאלֹהֵינוּ. כְּתִיב בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ וְאֵין כָּתוּב לְפָנָיו. מַה כְּתִיב לְאַחֲרָיו וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וּמְנַיִין לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה וְאֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן אַתְיָא שֵׁם שֵׁם לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנָיו אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְפָנָיו. וּמַה שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה כְּרִבִּי יִשְׁמָעְאֵל. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעְאֵל קַל וָחוֹמֶר. מַה אִם מָזוֹן שֶׁאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו תּוֹרָה שֶׁהִיא טְעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן תּוֹרָה. מָזוֹן מַה. אִם תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ טָעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. מָזוֹן שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אֵינוֹ דִין שֶׁטָּעוּן בְרָכָה לְפָנָיו. רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי נָתָן. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח וְאַחַר כָּךְ יֹאכְלוּ הַקְּרוּאִים. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר וַעֲבַדְתֶּם אֶת יי אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. אֵימָתַי הוּא קָרוּי לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. עַד שֶׁלֹּא אָכַלְתָּ. רִבִּי אוֹמֵר מַה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל וְשָׂבֵעַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָאֵב לֶאֱכוֹל לֹא כָּל שְׁכֵּן. עַד כְּדוֹן מָזוֹן. תּוֹרָה מַה. אִם מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ אֵלָּא חַיֵּי שָׁעָה טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. תּוֹרָה שֶׁהִיא חַיֵּי עַד לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

12 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

הַמַּשְׁכִּים לִקְרֹא בַּתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בֵּין קָרָא בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בֵּין קָרָא בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה וּמְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא. וְאֵלּוּ הֵן. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. וְהַעֲרֶב נָא יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִּיּוֹת עַמְּךָ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְעוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

25 ביצה פתח ↗

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף — כּוּלָּן אֲסוּרוֹת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא סָפֵק יוֹם טוֹב סָפֵק חוֹל, הָוֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין — אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל.

32 ברכות פתח ↗

36 רבינו יונה על ברכות פתח ↗

טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת יתפלל ערבית שתים של שבת וקא משמע לן השתא שאע"פ שאינו עושה תשלומין מאותה תפלה בעצמה אפילו הכי מתפלל שתים מאותה של שבת ואומרים רבני צרפת ז"ל שאם טעה ולא התפלל תפלת המוספין כל היום שאין לה תשלומין דבתפלת שמנה עשרה שהיא רחמים יש לה תשלומין שאין זמן בקשת רחמים עובר אבל בתפלת מוסף שאינה אלא שבח כיון שעבר הזמן אין לה תשלומין תדע שהרי אנו רואין שהפסוקים של קרבן מוסף אין אנו מזכירין אותם בתפלת יוצר ר"ל שלא התקינו לומר בה הפסוקים של קרבן שחרית כמו שהתקינו בתפלת מוסף וכיון שזו הי' כנגד קרבן מוסף וכבר עבר הזמן אין לה תשלומין אבל תפלת יוצר של שבת או של מנחה אע"פ שהם שבח כיון שהיא כנגד תפלת רחמים שמתפללין בכל יום בחול יש להן תשלומין כמו שיש לתפלת חול ומזה הטעם אומרים ג"כ שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח במנחה ולא נזכר ביום אינו מתפלל בערב שתים אחת של ערבית ואחת של מנחה שכיון שהתפלל כבר י"ח והחזרה אינה צריכה אלא מפני זכירת ר"ח הואיל ועבר היום ולא נזכר בעוד שהיה ר"ח לחזור ולהתפלל אינו חוזר עכשיו דמה תועלת אחר שעבר ר"ח להתפלל פעם אחרת כיון שאינו מזכיר ר"ח עכשיו והי"ח כבר התפלל אותה אבל חכמי פרובינצ"א ז"ל אומרים דכיון שבאותה תפלה לא יצא ידי חיוב שלא התפלל אותם כדינה כמי שלא התפלל כלל דיינינן ליה ומתפלל שתים לערב ואע"פ שכבר עבר ר"ח ואינו מזכיר ענין ר"ח בתפלה ומורי הרב נר"ו היה מסופק בזה והי' אומר שהנכון לצאת מן הספק שיתפלל אותה לערב בתורת נדבה ואין צריך לחדש בה דבר כיון שהוא מתפלל אותה על דרך הספק כי שמא הלכה הוא שצריך לחזור ולהתפלל אותה לחובה ואין לך חידוש גדול מזה:

84 מגילה פתח ↗

88 ברכות פתח ↗

97 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

וְאַחַר שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה יֵשֵׁב וְיִפּל עַל פָּנָיו וְיִטֶּה מְעַט הוּא וְכָל הַצִּבּוּר וְיִתְחַנֵּן וְהוּא נוֹפֵל. וְיֵשֵׁב וְיַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וּשְׁאָר הָעָם וּמִתְחַנֵּן מְעַט בְּקוֹל רָם מְיֻשָּׁב. וְאַחַר כָּךְ יַעֲמֹד שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ פַּעַם שְׁנִיָּה וְהֵם עוֹנִים כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹנִין בַּתְּחִלָּה. וְאוֹמֵר תהילים עח לח ״וְהוּא רַחוּם״ וְכוּ׳‎ תהילים קמה א ״תְּהִלָּה״ וְכוּ׳‎. הוּא עוֹמֵד וְהֵם יוֹשְׁבִים וְהֵם קוֹרְאִים עִמּוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר ישעיה נט כ ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל״ וְכוּ׳‎ ישעיה נט כא ״וַאֲנִי זֹאת״ וְכוּ׳‎ תהילים כב ד ״וְאַתָּה קָדוֹשׁ״ ישעיה ו ג ״וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ״ וְגוֹמֵר הַקְּדֻשָּׁה וְהֵם עוֹנִין ישעיה ו ג ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַקְּדֻשָּׁה תַּרְגּוּם וְאוֹמֵר יחזקאל ג יב ״וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ״ וְכוּ׳‎ וְקוֹרֵא אוֹתוֹ תַּרְגּוּם וְאוֹמֵר שמות טו יח ״יְיָ׳‎ יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד״ וְקוֹרְאֵהוּ תַּרְגּוּם כְּדֵי לְהָבִין הָעָם:

113 ברכות פתח ↗

113 מגילה פתח ↗

רַב נַחְמָן אָמַר: קְרִיָּיתָהּ זוֹ הַלֵּילָהּ. רָבָא אָמַר, בִּשְׁלָמָא הָתָם: ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״ — וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה, אֶלָּא הָכָא: ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״ — וְלֹא עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ? אַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנַן.

114 ברכות פתח ↗

115 רש"י על ברכות פתח ↗

כל יום ויום – בשבת מעין שבת ביום טוב מעין יו"ט:

122 ברכות פתח ↗

125 ברכות פתח ↗

129 פסחים פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַזֶּה, נִכְתַּב בְּיוֹד הֵי וְנִקְרָא בְּאָלֶף דָּלֶת. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלּוֹ אֶחָד, נִקְרָא בְּיוֹד הֵי וְנִכְתַּב בְּיוֹד הֵי.

134 יומא פתח ↗

וּמִנַּיִן שֶׁבְּ״אָנָּא״? נֶאֱמַר כָּאן ״כַּפָּרָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּחוֹרֵב ״כַּפָּרָה״. מָה לְהַלָּן בְּ״אָנָּא״, אַף כָּאן בְּ״אָנָּא״. וּמִנַּיִן שֶׁבַּ״שֵּׁם״? נֶאֱמַר כָּאן ״כַּפָּרָה״, וְנֶאֶמְרָה בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה ״כַּפָּרָה״. מָה לְהַלָּן בַּ״שֵּׁם״, אַף כָּאן בַּ״שֵּׁם״. אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא חוֹרֵב מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה לָא יָלֵיף — מַאי דַהֲוָה הֲוָה. אֶלָּא עֶגְלָה עֲרוּפָה תֵּילַיף מֵחוֹרֵב? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: ״הַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״, וְאִילּוּ בְּ״אָנָּא״ לָא קָא אָמַר. קַשְׁיָא. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גוֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם הָבוּ גּוֹדֶל. חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״, אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר צַדִּיק עוֹלָמִים, אַתֶּם תְּנוּ בְּרָכָה. מַתְנִי׳ בָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ, הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם, וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת, שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ, וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח. בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם. וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה. מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. הֵילֶנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פֶּתַח הֵיכָל, וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ. נִקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתָן לְשֶׁבַח. גְּמָ׳ מִדְּקָאָמַר לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ, מִכְּלָל דְּמִזְבֵּחַ לָאו בְּצָפוֹן קָאֵי. מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא. דְּתַנְיָא: ״צָפוֹנָה לִפְנֵי ה׳״, שֶׁיְּהֵא צָפוֹן כּוּלּוֹ פָּנוּי, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְהָא רֵישָׁא אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא! כּוּלַּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, וּתְנִי בְּבֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. הַסְּגָן בִּימִינוֹ, וְרֹאשׁ בֵּית אָב בִּשְׂמֹאלוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְהַלֵּךְ לִימִין רַבּוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר. תְּנַן: הַסְּגָן בִּימִינוֹ, וְרֹאשׁ בֵּית אָב בִּשְׂמֹאלוֹ! וְעוֹד, תַּנְיָא: שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ — הָרַב בָּאֶמְצַע, גָּדוֹל בִּימִינוֹ, וְקָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ. וְכֵן מָצִינוּ בִּשְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אַבְרָהָם, מִיכָאֵל בָּאֶמְצַע, גַּבְרִיאֵל בִּימִינוֹ, וּרְפָאֵל בִּשְׂמֹאלוֹ. תַּרְגְּמַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אַדָּא: כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּסֶּה בּוֹ רַבּוֹ. וְהָתַנְיָא: הַמְהַלֵּךְ כְּנֶגֶד רַבּוֹ — הֲרֵי זֶה בּוּר, אֲחוֹרֵי רַבּוֹ — הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ! דְּמַצְדֵּד אַצְדּוֹדֵי. וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת״, גּוֹרָלוֹת שֶׁל כׇּל דָּבָר. יָכוֹל יִתֵּן שְׁנַיִם עַל זֶה וּשְׁנַיִם עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גּוֹרָל אֶחָד לַה׳ וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל״ — אֵין כָּאן לַשֵּׁם אֶלָּא גּוֹרָל אֶחָד, וְאֵין כָּאן לַעֲזָאזֵל אֶלָּא אֶחָד. יָכוֹל יִתֵּן שֶׁל שֵׁם וְשֶׁל עֲזָאזֵל עַל זֶה וְשֶׁל שֵׁם וְשֶׁל עֲזָאזֵל עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גּוֹרָל אֶחָד לַה׳״ — אֵין כָּאן לַה׳ אֶלָּא אֶחָד, וְאֵין כָּאן לַעֲזָאזֵל אֶלָּא אֶחָד. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״גּוֹרָלוֹת״ — שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִין, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד שֶׁל זָהָב וְאֶחָד שֶׁל כֶּסֶף, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן. גּוֹרָלוֹת שֶׁל כׇּל דָּבָר: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, לְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּצִּיץ שֶׁהַשֵּׁם כָּתוּב עָלָיו וְהוּא שֶׁל זָהָב, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גּוֹרָל״ ״גּוֹרָל״ רִיבָּה, רִיבָּה שֶׁל זַיִת, רִיבָּה שֶׁל אֱגוֹז, רִיבָּה שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ. בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר וְכוּ׳. תָּנָא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים הָעֲסוּקִין בְּתָמִיד מְקַדְּשִׁין יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן בְּבַת אַחַת. תָּנָא: שַׁחֲרִית בְּמִילּוּאוֹ — מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הָעֶלְיוֹן, עַרְבִית בִּירִידָתוֹ — מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַתַּחְתּוֹן. וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר וְכוּ׳. מַאי מוּכְנִי? אָמַר אַבָּיֵי: גִּילְגְּלָא דַּהֲוָה מְשַׁקְּעָא לֵיהּ. מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ עָשָׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים וְכוּ׳. נַעְבְּדִינְהוּ לְדִידְהוּ דְּזָהָב!

140 ברכות פתח ↗

141 ברכות פתח ↗

153 ברכות פתח ↗

154 ברכות פתח ↗

156 מגילה פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע, וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם, וְאֵין קוֹרִין בְּתוֹרָה, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא,

161 ברכות פתח ↗

165 ברכות פתח ↗

169 ברכות פתח ↗

169 חולין פתח ↗

אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, וּבַיּוֹם, וּבְיָדוֹ הַיְמָנִית, אַף עוֹלַת הָעוֹף אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַחוּלִּין וּבַיּוֹם וּבְיָדוֹ הַיְמָנִית. אִי מָה לְהַלָּן בְּרוֹב שְׁנַיִם, אַף כָּאן בְּרוֹב שְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמָלַק וְהִקְטִיר״ – מָה הַקְטָרָה הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ, אַף מְלִיקָה הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״כְּמִשְׁפָּט״ – כְּמִשְׁפַּט חַטַּאת הָעוֹף, מָה חַטַּאת הָעוֹף מִמּוּל עוֹרֶף, אַף עוֹלַת הָעוֹף מִמּוּל עוֹרֶף. אִי מָה לְהַלָּן, מוֹלֵק וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בְּסִימָן אֶחָד, אַף כָּאן מוֹלֵק וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בְּסִימָן אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיבוֹ״. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״כַּמִּשְׁפָּט״ – ״כְּמִשְׁפַּט חַטַּאת הָעוֹף״, מָה לְהַלָּן

174 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

176 ברכות פתח ↗

177 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

181 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

183 רש"י על סוכה פתח ↗

הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' - וברוך הבא סומכין עליו ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונין וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות:

186 תוספות על ברכות פתח ↗

טעה ולא התפלל מנחה בע"ש וכו' טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים - דהיינו של מוצאי שבת ומבדיל בראשונה וכו'. כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר"ח שלא הזכיר א"כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר"ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר"ח וי"ח כבר התפלל ולא דמי להא דאמר הכא טעה ולא התפלל מנחה בשבת דמתפלל ערבית בחול שתים פירוש של חול משום שלא התפלל כלל א"כ ירויח תפלת י"ח כשמתפלל במ"ש אע"פ שלא יזכיר של שבת וא"ת והלא הוא מתפלל יותר ממה שהוא חייב להתפלל שלא היה לו להתפלל כי אם ז' ברכות והוא מתפלל י"ח בכך אין לחוש שגם בשבת היה דין שיתפלל כל י"ח רק שלא הצריכוהו מפני הטורח נמצא שמרויח כל תפלתו אבל כשטעה ולא הזכיר של ר"ח כבר התפלל א"כ לא ירויח כלום אם יתפלל במוצאי ר"ח דהא וה"ה נמי אם התפלל במנחה בשבת י"ח שלמות ולא הזכיר של שבת נראה דלמ"ש לא יתפלל שתים דכבר התפלל י"ח ברכות ומיהו ברב אלפס לא משמע כן דאפי' היכא דאינו מרויח כלום מצריך להתפלל פעם אחרת וזה לשונו שכתב אהא דקאמר שמבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דאיבעי ליה לאקדומי תפלת שניה ברישא דהכי דהיא חובה וכיון דלא אבדיל ברישא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהך בתרייתא היא חובה הלכך בעי למהדר ולצלויי זימנא אחריתי כדי להקדים חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרוייהו אע"ג דלא מיבעי ליה למעבד הכי לא מחוייב לאהדורי ואי לא אבדיל אפילו בחדא מנהון לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ"ל אלמא דמצריך להתפלל זימנא אחריתי אע"ג שלא יחזור ויתפלל פעם שניה יותר מבראשונה. כך היה נראה לה"ר משה מאלאוו"ר מתוך לשון האלפסי:

« רשימות שיעורים על ברכות כ׳ ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על ברכות כ״ב ×¢×´×‘ »